השר מיכאל איתן (ליכוד) עמד בראש ועדה שהקימה סיעת הליכוד לבחינת השלכות התרת ההצבעה לישראלים בחו”ל על מערכת הבחירות. הבדיקה העלתה כי להצבעת ישראלים לא תהיה כמעט שום השפעה על המפה הפוליטית בישראל. איתן הסביר כי על פי הצעת החוק מדובר בישראלים ששוהים עד 6 שנים בחו”ל וביקרו בישראל 40 יום לאורך תקופת שהייתם בחו”ל, כמות שמגיעה לכ- 200 אלף איש אשר יתווספו לפנקס הבוחרים ויוכלו להצביע בחו”ל. “נניח ששיעור המצביעים יהיה גבוה ויעמוד על 50%” אומר השר איתן, “בפועל מדובר ב 100,000 מצביעים. כעת, אם ההצבעה תהיה דומה לאופן ההצבעה בישראל לא קרה דבר. אך גם אם תהיה הטייה משמעותית לכיוונה של אחת המפלגות הגדולות זו תהיה הטייה של בין שליש לחצי מנדט”.

את החישוב אותו הציג השר איתן ניתן להסביר כך: מכיוון שהמפלגה הגדולה בישראל קיבלה כ- 25% מהקולות, הדבר מתבטא ב- 25 אלף מצביעים. כעת, אם תהיה הטייה והמפלגה הגדולה תקבל 50% יותר קולות, כמות הקולות העודפים תעמוד על 12,500 קולות שהם פחות מחצי מנדט, בהתחשב בעובדה שבבחירות האחרונות עמד מנדט בממוצע על 29 אלף קולות לערך.

להלן מאמר ביקורת מאת השר מיכאל איתן על הספר “עושה הכובעים: דין ודברים עם אהרון ברק”, המאמר פורסם היום (ד’) בעיתון ‘הארץ’. “ספרם של הפרופ’ אריאל בנדור והפרופ’ זאב סגל מבוסס על שיחות שקיימו השניים עם נשיא בית המשפט העליון בדימוס, הפרופ’ אהרן ברק בשלהי 2008. הספר החשוב הזה כולל דיונים מורכבים בנושאים מקצועיים מסובכים, בצד התייחסות עדכנית לסוגיות משפטיות וחברתיות שהעסיקו את החברה הישראלית בתקופת כהונתו. כבר בפתיחת הספר הוצג הנשיא כמשפטן הישראלי המשפיע ביותר מאז הקמת המדינה, אך גם כמשפטן הישראלי הכי שנוי במחלוקת. האווירה האידילית ששררה בין המדשאות של המרכז הבינתחומי בהרצליה חדרה כנראה אל תוך החדר שבו התקיימו השיחות. מידות גדושות של הסכמה ואהדה לברק מבהירות לקוראים בדרך משכנעת שהאיש ודרכו ראויים להערצה. ברקים ורעמים של ביקורת לא היו שם. גם לא דין ודברים. נדמה כי השיחה בחדרו של ברק דמתה יותר לשיחת חסידים עם האדמו”ר, מאשר לעימות נוקב בין חסידים ומתנגדים”.

ללא מתנגדים באולם, קשה להבין מדוע נהפך ברק להיות כה שנוי במחלוקת, מדוע הספינה השיפוטית שיצר נמצאת בסכנת טביעה ומדוע נשחק אמון הציבור בבית המשפט העליון, כפי שציינו המחברים.

חוקה לישראל

בספר, הנשיא דירג את פסק דינו בפרשת בנק המזרחי – שבו פסק כי לבית המשפט יש סמכות לבטל חוקים – כפסק הדין החשוב ביותר שכתב. אין שום מחלוקת שפסק דין זה הפך לאבן הראשה שעליה נשענת קשת המשפט החוקתי שלנו. דומני שקשה לחלוק גם על ההערכה שזה פסק דין המבטא מדיניות שיפוטית אקטיוויסטית, מרחיקת לכת, שאין לה אח ורע בין אומות העולם. בצעד תקדימי, נטל לעצמו בית המשפט העליון חירות להכריז על חוקה: “שוב אין לאדם בישראל אך זכויות הלכתיות ‘שאינן כתובות על ספר’… הן הפכו לזכויות חוקתיות החרוטות על דפי החוקה והנהנות מעליונות נורמטיווית”, כמו למשל, לעצב סעיפים ולבטל את חוקי הכנסת; והכל בהסתמך על פרשנות בלבד, וללא כל הסמכה בחוק.

צריך להודות, אהרן ברק הרים תרומה משמעותית לפיתוח מושגים של זכויות אדם, ולמלאכת האיזונים בינן לבין האינטרס הציבורי – בשדה הפעילות של הרשות המבצעת ובעבודת החקיקה. אלא שלצד אלו עומדת לחובתו להטוטנות פרשנית שנועדה ליטול מהכנסת ומהציבור סמכויות, ולהעבירן לרשות השופטת. המדיניות האקטיוויסטית, השאיפה המתמדת להעצמת כוחה של הרשות השופטת על חשבון הרשות המבצעת והמחוקקת, וההתעלמות הקשה מלשון החוק ומכוונת המחוקק – כל אלו עוברות כחוט השני בפסיקותיו של אהרן ברק. בלהט האקטיוויזם השיפוטי להעצמת כוחה של הרשות השופטת בחר השופט ברק לעתים קרובות מדי באמצעים שנויים במחלוקת להשגת מטרותיו. בפסק דין בנק המזרחי, למשל, במטרה להכשיר את סמכות בית המשפט העליון לפסול חוקים, בחר להציג באופן מוטה את עמדת הכנסת וחבריה בעת חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

המחברים המלומדים הס להם מלהזכיר לנשיא בדימוס שחברי הכנסת מעולם לא התכוונו להסמיך את בית המשפט העליון לפסול חוקים, כשחוקקו את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. דיון ציבורי לא התקיים בעת כינונה של אותה “חוקה” – לא בין חברי הכנסת, לא בכלי התקשורת ולא בשום פורום ציבורי מרכזי אחר.

אף אחד לא שמע ערב החקיקה, במהלכה, או ביום למחרת שכנסת ישראל כוננה “חוקה”. איש לא העלה בדעתו שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יבשר מהפכה חוקתית. החוק שווק ככזה המצהיר על זכויות קיימות. לפי הדין באותה תקופה, כוחו של חוק יסוד זה, כמו חוקי יסוד אחרים, לא עלה מבחינה נורמטיווית על כל חוק אחר שחוקקה הכנסת. קשה היה להבין שיש כאן מהפכה, ולכן לא ניתנה תשומת הלב הראויה. גם אלו שידעו והבינו את הפוטנציאל המהפכני של חוק היסוד, והנשיא ברק בכללם, מילאו פיהם מים – חששו שהמהפכה תתגלה מראש ותוכשל. חודשים ספורים לאחר מכן כתב השופט ברק במאמרו “המהפכה החוקתית: זכויות אדם מוגנות” כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יצר משטר חוקתי חדש בישראל. המהפכה החוקתית של ברק יצאה אל הדרך ללא שום דיון ציבורי, כמחטף, הרחק מעינו הפקוחה של הציבור, בניצוחו המתוזמר והסמוי מן העין.

והנה הסטנדרט הכפול בהתגלמותו: בספר הנשיא ברק מעז למחות על יוזמת שר המשפטים לשעבר, הפרופ’ דניאל פרידמן, לקצוב את תקופת כהונתם של נשיאי בתי המשפט לשבע שנים (חוק בתי המשפט (תיקון מס’ 45). הפרופ’ פרידמן מואשם על ידי ברק שקידם את הצעת החוק ללא דיון ציבורי הולם. אכן, הדיון הציבורי נמשך זמן קצר יחסית, כחודשיים בלבד מיום הנחת החוק על שולחן הכנסת ועד לאישורו בקריאה שלישית. אלא שלא כמו בעת חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, החוק הזה לווה בדיון ציבורי ותקשורתי נרחב. לכל הגורמים הרלוונטיים ניתנה הזדמנות ראויה לטעון את טענותיהם, להשמיע את מחאותיהם ולהעבירן לאמצעי התקשורת. הכל היה גלוי על השולחן – כולם קיבלו מידע רב על מטרות החקיקה, על נוסח החוק ועל העמדות השונות הקיימות. לעומת תהליך החקיקה ה”פסול” הזה, ברק לא מצא כל פגם או דופי בתהליך כינונה של “החוקה” למדינת ישראל. האם ראוי שברק, ששתק כשהכנסת כוננה “חוקה” ללא דיון ציבורי, יעלה טענה כזו כשמדובר בתיקון מס’ 45 לחוק בתי המשפט? וכיצד זה ששני הפרופסורים המלומדים, שמכירים היטב את הפגמים החריפים בבסיס המוסרי, הציבורי והמשפטי של המהפכה החוקתית לא טורחים להתעמת אתו בנושא?

מי ממנה שופטים

הספר מייחד מקום נכבד וכמה פרקים לתהליך המינוי של שופטים בישראל. השופטים בישראל ממונים על ידי ועדה לבחירת שופטים שבה יש נציגות דומיננטית לרשות השופטת. המחברים בעצמם מציינים שבתקופת כהונתו של ברק לא מונה שופט לבית המשפט העליון בניגוד לדעתו. השיטה הזאת זכתה בישראל לביקורת ציבורית רחבה, וכונתה על ידי מבקריה בתקופת נשיאותו של ברק “חבר מביא חבר”. היא “הניבה” אין ספור סקנדלים יצרים ואינטריגות שדירדרו קשות את מעמדו הציבורי של בית המשפט.

שביעות רצונו של ברק משיטת מינוי השופטים מתגלה בספר בפרק השלישי. שיקוליו נחשפים אגב אורחא בדיון על היקף שיקול הדעת השיפוטי. ברק מבהיר שיש יותר מפתרון חוקי אחד לבעיות משפטיות מסוימות, ובמקרה כזה הבחירה בפתרון הראוי נתונה להשקפת עולמו של השופט: “שופט שהוא בעל השקפת עולם ליברלית יאמר: מבחינתי שלי בסיטואציה הזאת אני בוחר ימינה, שופט עם תפישת עולם אחרת יעשה בחירה אחרת… שופט שמרן יחליט החלטה אחת, שופט לא שמרן יחליט החלטה אחרת, שופט שמוכן לאקטיוויזם שיפוטי יחליט החלטה אחת, שופט שאיננו מוכן לאקטיוויזם שיפוטי יחליט החלטה אחרת… הבחירה היא סובייקטיווית… הרי בדיוק בגלל ההכרעות האלה אנחנו כל כך בודקים מי יהיו שופטינו. אנחנו מקדישים הרבה זמן להחלטה מי יהיו השופטים שלנו” (ההדגשה שלי, מ”א).

מרווח שיקול הדעת הסובייקטיווי הוא שם המשחק. הזרם הפוליטי הליברלי יתמוך בשופטים הגונים שיפנו ימינה באזור הזה, ואילו הזרם השמאלי יתמוך בשופטים שיפנו שמאלה. בתוך המרווח הזה יש לתת משקל למגוון הדעות הפוליטיות בציבור, על פי כוחן. כפי שמקובל בעולם הדמוקרטי כולו, נציגי הגופים הנבחרים הם שצריכים לעסוק באותן סוגיות פוליטיות הקשורות במינוי שופטים, ולא נשיא בית המשפט העליון.

ושוב המחברים אינם תוהים בקול רם כיצד בדק ברק את תפישת עולמם של המועמדים לבית המשפט העליון, וכיצד השפיעה תפישת עולמם הסובייקטיווית של המועמדים על ההחלטה למנותם.

מניסיוני האישי כחבר בוועדה למינוי שופטים בתקופת כהונתו של ברק אני יודע שגם אם הנשיא ברק אכן ערך בדיקות כאלו, הן נערכו בצנעה, מחוץ לכותלי הוועדה למינוי שופטים, וללא ידיעתה. המסקנה העגומה היא שהוועדה למינוי שופטים היתה למעשה חותמת גומי שאישרה החלטות שהתקבלו במקומות אחרים, על סמך השקפת עולם פוליטית.

העיקרון הדמוקרטי מסתייג מריכוזי כוח גדולים המובילים לעריצות. לרשות השופטת בישראל יש כוח מצטבר גדול יותר מכוחה של כל רשות שופטת אחרת בעולם. ריכוז הכוח הזה נובע משקלול מורכב של כמה פרמטרים, וביניהם: היקף ההתערבות השיפוטית במעשי המינהל ובחקיקה, שיטת מינוי השופטים המקנה לנציגי הרשות השופטת מעמד דומיננטי והרחבת השפיטות וזכות העמידה. כל אלו העצימו יתר על המידה את הרשות השופטת על חשבון הרשות המחוקקת והמבצעת.

במקום לקבוע קו של איזונים וריסונים שוקדים המחברים, ואהרן ברק עמם, לחפש דרכים נוספות להעצים את כוחה של הרשות השופטת. כך, למשל, הרעיון שבג”ץ ימיר את שיקול דעת היועץ המשפטי לממשלה בהחלטה האם להעמיד לדין חשוד: התערבות כזו של בג”ץ תזהם את ההליך הפלילי, ותפגע בהפרדה הנדרשת בין התובע לשופט. גם הצעות נוספות כמו ניתוק התלות התקציבית והמינהלית ברשות המבצעת והעמדת נשיא בית המשפט העליון בראש הוועדה למינוי שופטים עשויות למצב את הרשות השופטת מעל לרשות המחוקקת – כריבונית ואוטונומית, ולהפוך את השופטים ל”גורם על חוקי”.

הוא כן ציוני

ברק שמצהיר על עצמו כציוני בכל רמ”ח אבריו ושס”ה גידיו לא זקוק לתעודת הכשר בדבר נאמנותו למדינת ישראל כמדינה יהודית וציונית. תרומתו למפעל הציוני בארץ ובחו”ל מדברת בעד עצמה. על אף חילוקי הדעות שיש לי עמו אני מזדהה לא פעם עם התלבטויותיו הקשות באיזון שבין משמר זכויות האדם וזכויות המיעוטים, אל מול תביעות, לעתים מוגזמות, לעתים בוטות ולא לגיטימיות, להעצמת כוח הביצוע הביטחוני, הכלכלי והמנהלי של השלטון. אני שותף מלא לדאגתו לעתיד היחסים בין היהודים לערבים אזרחי המדינה, הן מההבט הערכי והן מההבט המעשי. למרות שהאחריות המרכזית (אם כי לא הבלעדית) לתקינות מערכת היחסים בין הקבוצות והעדות השונות שבאוכלוסיית ישראל מוטלת על הממשלה ועל הרוב הדמוקרטי, איני בטוח שהרוב היהודי וממשלות ישראל לדורותיהן פועלים כמתחייב מהאחריות הכבדה הזאת.

כניצול שואה, מדגיש ברק בשיחות אתו כי “יש חשיבות אדירה למדינת ישראל מבחינת הקיום היהודי בתפוצות. מכאן גם החשיבות הגדולה שיש לביטחון של מדינת ישראל ולציונות. כל אלה הם מרכיבים מרכזיים של החשיבה שלי”. בנאומו השנוי במחלוקת במרכז רבין בשבוע שעבר חזר ברק ואמר ש”ליהודים יש מפתח מיוחד כדי להיכנס למדינה הזאת. זהו חוק השבות. אבל ברגע שאנו בבית כאן במדינה כולנו שווים”.

אכן, מדינה דמוקרטית חייבת לקיים שוויון זכויות ולטפח תחושת שיתוף של כל אזרחיה בקיומה פיתוחה ושגשוגה. ואולם בסופו של דבר הייעוד של המדינה היהודית והציונית אינו מקלט פיסי בלבד. המדינה הזאת נוסדה במטרה ליצור מסגרת מדינית שבה אמורות להתפתח חוליות נוספות בחייו הלאומיים, הדתיים והתרבותיים של העם היהודי. זוהי מחויבות עמוקה החורגת בהרבה מעבר לחובתה להעניק מפתח חינם ליהודי התפוצות.

אני סבור שהפרופ’ בנדור והפרופ’ סגל יכולים היו לחלץ מברק התייחסות ערכית, ראויה ומפורטת יותר בשאלת היקף המחויבות של המדינה הדמוקרטית להגשמת ערכיה של המדינה היהודית הציונית.

השיח הישראלי בדבר דמותו המורכבת של השופט אהרן ברק, ומשנתו המשפטית השנויה במחלוקת, מאופיין בחד-צדדיות בולטת ומקוממת. במערכת המשפט, באקדמיה, בתקשורת, ברשות המבצעת והמחוקקת לא ניתן מקום ראוי למי שהעזו לחלוק על דעותיו ועל משנתו המשפטית. למסתייגים הודבק התואר “אויבי שלטון החוק”.

השיח הזה היה יוצא נשכר הרבה יותר לו המראיינים היו מסירים את הכפפות ובאמצעות חקירת שתי וערב היו מצליחים לפרוץ את המחסומים שהציב ברק בפניהם. החמצתם הותירה סימני שאלה רבים. עושה כובעים גאוני? להטוטן מבריק? משפטן נביא שחידש לדורות? או רטוריקן שקסמו יפוג במהרה? ואולי קצת מזה וקצת מזה? גם לאחר שקראתי בעניין רב את הספר החד-צדדי הזה נותרתי בערפל. כנראה שאאלץ לקבל את המלצתו של ברק ולהמתין עד 120 להתבהרות.

השר מיכאל איתן הוא משפטן, והיה חבר בוועדה למינוי שופטים

בתמונה- ניצחון ‎‎‎‎פירוס: “עוד ניצחון כזה ואבדנו”…

נניח לרגע שנפתחת כעת ליגת המשחקים בכדורסל. לקבוצה האלופה יש רוב בהתאחדות, ומסתבר לה שהקבוצה השנייה, המאיימת על בכורתה, השקיעה את כל תקציב הרכש בשחקן חדש שגובהו מתנשא מעל ל-2.15 מ’. עסקני הקבוצה האלופה, חוששים מפני השחקן הגבוה, שמא יגרוף ניצחונות לקבוצתו, וייקח מהקבוצה האלופה את הבכורה. הם מגייסים לעזרתם את הרוב בהתאחדות, ומציעים לקבל החלטה לפיה אין לשתף שחקנים שגובהם עולה על 2.10 מ’.

אלא שכעת מסתבר שלאחת השותפות האחרות בהתאחדות יש שחקן בגובה 2.12 מ’. נציגיה זועקים חמס, ומאיימים שלא יתמכו בהצעה שכזו. פעם נוספת יושבים העסקנים על המדוכה ומשנים את ההצעה. הפעם – רק שחקנים שגובהם מתנשא מעל ל-2.14 מ’ לא יוכלו לשחק. סיכויי הקבוצה האלופה לנצח יתעצמו אמנם, אך זהו ניצחון פירוס, ניצחון ששכרו יוצא בהפסדו, ניצחון לא הוגן ולא ספורטיבי שיבריח את הצופים מהיציעים.

הצעת חוק שנועדה לעודד פילוג בסיעות גדולות ולהקל על פילוגי סיעות אינה עולה בקנה אחד עם מדיניות מוצהרת של חיזוק יציבות הממשל. כל מי שמצוי בנבכי הפוליטיקה מבין היטב שחוק הכנסת (התפלגות סיעות) נחקק למטרה ספציפית אחת ויחידה – לנסות לפלג את סיעת קדימה. אלא שמשום מה, איש מיוזמי הצעת החוק לא אומר זאת בקול רם. כנראה מתביישים.

כאשר יזמו הוגי הצעת החוק את ההצעה לראשונה, הם ביקשו להוריד את רף ההתפלגות: במקום 1/3 כנהוג היום, ל-1/4. מאחר ובמפלגת קדימה מכהנים 28 ח”כים, המשמעות היא שבמקום 10 ח”כים יידרשו כעת 7  ח”כים בלבד לצורך פילוג הסיעה. “בשום פנים ואופן לא!!”- מחו שרי מפלגת העבודה. אם אפשר יהיה להסתפק ברבע מחברי הסיעה, עלולה להתפלג גם סיעת העבודה המונה 13 מנדטים, ובתוכם 4 הח”כים המאיימים בפרישה אך בכללים המקובלים כיום אינם מסוגלים לבצעה. מצדנו, אמרו, נשמח לפילוג בקדימה מבלי לסכן את סיעת העבודה. ישבו ההוגים על המדוכה פעם נוספתם והחליטו – במקום רבע מחברי הסיעה יידרשו 7 חברי סיעה לפחות.

לא אתמם. לעיתים, במהלך חיינו הפוליטיים קורה שאנו מתגייסים למען מטרות ראויות באמצעים פחות אסתטיים. ניחא שתחת אצטלה של חקיקה המחזקת את היציבות השלטונית, פוגעים ביציבות. זה אולי כשר אבל מסריח. מה שכשר הרבה פחות הוא שינוי הכללים במהלך המשחק. אם מדובר בנושא עקרוני לדורות, ראוי להחיל אותו רק מתקופת הכהונה הבאה של הכנסת.

כי אי אפשר לשנות את כללי המשחק במהלך המשחק.

שמירה על כללי המשחק היא המגנה כרטא – מגילת הזכויות – של המיעוט. ברגע שהרוב פוגע במיעוט, ורומס ברגל גסה את מגילת הזכויות שלו, הוא נותן הצדקה לרוב העתידי לפגוע בצורה קשה עוד יותר בזכויות המיעוט. בנוסף לכך, זהו מהלך פסול של חקיקה נקודתית המכוונת למקרה פרטי וקונקרטי; מהלך שאינו מקובל בחקיקה ראויה. כך, בתהליך מתמשך של רמיסת הכללים נשחק העיקרון הדמוקרטי ונחצים קוים אדומים.

לא בטוח שכל התומכים בחוק מבינים את ההשלכות ארוכות הטווח שלו. הצעירים והמוכשרים שביניהם, שמתכוונים להצביע היום בעד החוק הזה, ייאלצו לקבל הכרעת רוב עתידי שתפגע בזכויותיהם הבסיסיות כשהם יישבו יום אחד באופוזיציה. ואולי היום הזה לא כל כך רחוק, כי בסופו של דבר, חקיקה המקלה על התפלגות יכולה להביא, בסופו של יום, לפילוג דווקא בשורות הליכוד. וכבר היו דברים מעולם….

מתוקף מעמדי כחבר הממשלה ה-32 אני נושא באחריות קולקטיבית, ולכן חייב להצביע בעד החוק שאני מתנגד לו. אבל אני מקווה שבהכנת החוק לקריאה שנייה ושלישית הוא יתוקן באופן שיאפשר לי לתמוך בו. אחרת, החקיקה הזו תהיה בומרנג שיחזור לחלל הפוליטי, ויפגע, במוקדם או במאוחר, במשליכו. עדיף שנחשוב על כך פעמיים בטרם נשנה את כללי המשחק.

השר מיכאל איתן השתתף כאחד הדוברים המרכזיים בכנס בינ”ל יוקרתי על ביקורת שיפוטית שנערך בחודש אפריל השנה, בבית הספר למשפט ע”ש קרדוזו, באוניברסיטת ישיבה, ניו-יורק, ארה”ב.

בכנס, שהתמקד בבחינה השוואתית של הליכי הביקורת השיפוטית בארה”ב, קנדה וישראל, השתתפו משפטנים בכירים, שופטים, פרקליטים ואנשי אקדמיה משלושת המדינות.

לצד השר איתן נכחו בכנס גם פרופ’ דניאל פרידמן- שר המשפטים היוצא; שופט ביהמ”ש העליון- אליקים רובינשטיין; ופרופ’ שלמה סלונים מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

בין יתר הדוברים- שופט ביהמ”ש לערעורים בארה”ב (7^th Circuit) ריצ’רד פוזנר; שופט ביהמ”ש העליון הקנדי מוריס פיש; חבר הפרלמנט הקנדי ושר המשפטים בדימוס ארווין קוטלר; וכן מרצים בכירים ועו”ד בכירים בתחום המשפט הציבורי- פרופ’ אליזבת’ דפיס, פרופ’ מרסי המילטון, פרופ’ מיכאל הרץ, עו”ד נתן לוין ועו”ד ד”ר ג’ניס סוקולובסקי.

בדברים שנשא, מתח השר איתן ביקורת חריפה על מגמות הביקורת השיפוטית המרחיבות בבג”צ, בעקבות התהליך המכונה “המהפכה החוקתית”, ובעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת מזרחי (ע”א 6821/93, בנק המזרחי המאוחד בע”מ נ’ מגדל כפר שיתופי, פ”ד מט(4), 221).

לדברי השר איתן, בחינה היסטורית ביקורתית מגלה כי הכנסת מעולם לא פעלה כרשות מכוננת בעת חקיקת חוק יסוד: חופש העיסוק, וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ב-1992, ולכן אין לייחס לחוקי היסוד מעמד נורמטיבי על-חוקתי, המקנה  לבג”צ סמכות לפסול חקיקה ראשית של הכנסת.

במסגרת דיון נפרד, התייחס השר איתן גם להליך מינוי שופטים בישראל, על-ידי הוועדה לבחירת שופטים. לדבריו, הוועדה לבחירת שופטים, במתכונתה הנוכחית, אינה מקנה משקל מספיק לנבחרי הציבור. כפי שהסביר השר איתן, הרכב הוועדה, הכולל שלושה שופטי בית המשפט העליון, שני נציגים מלשכת עורכי הדין,  שני נציגי הממשלה ושני נציגי הכנסת - יוצר כשל שיטתי המקנה לנציגי בית המשפט העליון מעמד על בבחירת השופטים.

כך, שלושת נציגי הרשות השופטת בוועדה תומכים, ע”פ הנוהג המקובל בבית המשפט העליון, פה אחד במועמד  שהוחלט בהיוועצות מוקדמת בין השופטים. ועוד, באופן מסורתי נציגי לשכת עורכי הדין תמכו גם הם לאורך השנים במועמדי הרשות השופטת. נציגי הכנסת בוועדה, נציג האופוזיציה ונציג הקואליציה מנטרלים זה את זה אוטומטית, וכך יוצא שישנו רוב אוטומטי לנציגי בית המשפט העליון בוועדה לבחירת שופטים.

לכן, טען השר איתן, יש להגביר את משקלם של נציגי הציבור בוועדה לבחירת שופטים, ולהקנות להם מעמד כמותי עודף בין חברי הוועדה.

אין ספק שמערכת היחסים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי הגדול (כמיליון וארבע מאות אלף איש), היא מסובכת ומחייבת התייחסות וטיפול ממשלתי רציני. בקרב המיעוט הערבי ישנן קבוצות שפועלות לשמר את הלאומיות הפלסטינית, ולבטל את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אחד הביטויים לעימות בין יהודים וערבים במדינת ישראל נובע מהעובדה שערביי ישראל סירבו לקבל את הקמתה של המדינה היהודית והקימו מתוכם כנופיות מזוינות שפעלו יחד עם מדינות ערב לחסל את המדינה היהודית.

אנחנו ניצחנו והם ספגו תבוסה משפילה וכואבת. מדינת ישראל התעצמה מאוד, ואף קיבלה הכרה כמדינה יהודית על-ידי חלק ממדינות ערב – בשתי בירות ערביות שוהים שגרירים ישראלים בעקבות היחסים הדיפלומטיים שמקיימת ישראל עם מצרים וירדן.

אין לנו מה להתבייש בעובדה שאנו חוגגים את הקמת המדינה היהודית והדמוקרטית, ואת הניצחון הגדול של מלחמת העצמאות. לערביי ארץ ישראל אין על מי להלין אלא על עצמם ועל מנהיגיהם, על הנכבה שהמיטו על עצמם.

אמנם באירועי הנכבה מושמעים לעיתים דברים חמורים נגד מדינת ישראל, אלא שבדומה לעבירות ביטוי אחרות, שאלת ההעמדה לדין נגזרת ממידת הסכנה הנובעת מאמירות המנוגדות לחוק. רק פסימיים חסרי אמונה יכולים להשתכנע שביטויי הצער והאבל של הערבים – יכולים לסכן את קיומה של המדינה.

ואולם, גם אם נניח לרגע שיש סכנה כזו, צריך עדיין לשאול האם הסכנה תיעלם לאחר שנקבל את הצעת החוק שיזמו חברי כנסת עם כוונות טובות אמנם, אך עם הבנה מוגבלת במלאכת החקיקה.

בהצעת החוק נאמר – “לא יערוך אדם פעולה או אירוע שיש בהם משום ציון יום העצמאות, או משום התייחסות לעצם הקמת מדינת ישראל, כיום אבל או כיום צער”. ויודגש כי בהתאם לחוק, ניתן יהיה לציין את יום הנכבה, בכל אחד מימות השנה ולאו דווקא ביום העצמאות. במצב כזה, אי אפשר יהיה להעמיד לדין את המתבטאים, שכן אלו יאמרו להגנתם בבית המשפט שבהתנהגותם או באמירותיהם לא הייתה הבעת צער על עצם הקמת המדינה, אלא צער על האסון שאירע לערביי ארץ ישראל. קשה להאמין שבית משפט כלשהו במדינת ישראל ירשיע את הנאשמים במצב כזה.

יש סיכוי רב עוד יותר שהחוק כולו ייפסל, מאחר שאינו הולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, או בשל העובדה שניתן למצוא אמצעים מידתיים יותר להשיג את מטרתו.

מה יאמרו המחוקקים כאשר יתאספו אלפי מפגינים מחזיקים תמונות, מתפללים במסגדים ומביעים את אמונותיהם לזיכרון אירועי יום הנכבה? באיזה אופן יהיה על המשטרה לפעול לאכיפת החוק האמור? מהר מאוד יתברר שבקלות ניתן לעקוף את החוק, והוא ייעשה לאות מתה ולכתם שחור על חופש הביטוי.

החוק, אם יתקבל, יחריף גם את מערכת היחסים המורכבת ממילא עם המיעוט הערבי, שירגיש  מתוסכל יותר כתוצאה מחוסר יכולתו לבטא את רגשותיו.

חשוב להדגיש כי אינני מקל ראש כלל במאבק נגד הקיצונים הערביים המעוניינים להוביל להחרפת העימות עם היהודים על מנת לקדם את מזימתם לחסל את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. נהפוך הוא, אני מציע להיאבק בהם בנחישות בתנועת מלקחיים. מצד אחד, לאכוף את החוק ולמצות את הדין עם כל מי שפוגע בביטחון המדינה, מסית וממריד נגד מדינת ישראל ומשטרה, ומסייע לארגוני הטרור. מצד שני, דווקא היכולת להבין את המצוקות והקשיים של רבים מאזרחי ישראל הערביים, המוכנים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית שתאפשר להם להשתלב בה כערבים גאים בתרבותם ובמורשתם וכאזרחים נאמנים שווי זכויות וחובות – היא אשר תוכיח למיעוט הערבי שידה של המדינה היהודית מושטת עדיין לשלום, וכי הידברות ודו קיום עדיפים על פני נכבה שניה ושלישית.

כך או כך, הצעת החוק לא תפתור דבר, אלא תסבך עוד יותר מצב שבלאו הכי הנו מסובך דיו.

]]> http://www.miki.org.il/2009/05/25/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%a1%d7%91%d7%9a-%d7%a2%d7%95%d7%93-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8-%d7%9e%d7%a6%d7%91-%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%91%d7%9a/feed/ 1 http://www.miki.org.il/2009/05/24/%d7%9b%d7%9c%d7%9b%d7%9c%d7%99%d7%a1%d7%98-%d7%90%d7%95-%d7%a7%d7%9c%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%a1%d7%98/ http://www.miki.org.il/2009/05/24/%d7%9b%d7%9c%d7%9b%d7%9c%d7%99%d7%a1%d7%98-%d7%90%d7%95-%d7%a7%d7%9c%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%a1%d7%98/#comments Sun, 24 May 2009 16:37:02 +0000 ניר הירשמן http://www.miki.org.il/index.php/archives/910 מאת השר מיכאל איתן

לאחרונה פורסמה כתבה בכלכליסט, שביקרה את תמיכתי ב”אשרור” כביכול של הצ”ח המאגר הביומטרי. ובכן, לא מדובר בשום “אשרור” של הצ”ח, אלא בהצבעה שאני מחויב לה כשר בממשלה, על החלת רציפות. המשמעות היא שהחוק חוזר למקום שבו נפסק הדיון בכנסת הקודמת.

כלכליסט ניסה לבדוק את העקביות שלי, בכך שעימת אותי, מול ההצהרות שלי לפני הבחירות. וראה זה פלא – או שכלכליסט לא הבין, או שלא רצה להבין, אבל העמדה שלי לא השתנתה כהוא זה.  אז אמרתי – “אם יוחל עליה עקרון הרציפות, ואם אכהן בכנסת ה-18, אני מניח שאהיה שותף פעיל בהכנתה לקריאה שנייה ושלישית, כפי שהייתי עושה זאת גם בכנסת ה-17, לו הייתה ממשיכה בכהונתה”.

בהתאם לכך גם נהגתי בימים אלה. נפגשתי לבירור וליבון הסוגייה עם נציגי האגודה לזכויות האזרח, ובמקביל קיימתי שיחה ארוכה עם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (ייעוץ), מלכיאל בלס, במטרה ליצור דיאלוג בנושא. ואכן, סוכם כי הדיאלוג יימשך בשלבי חקיקה מתקדמים יותר.  לא צריך לזרוק את התינוק יחד עם המים המלוכלכלים. צריך בהחלט לקדם את הצעת החוק ולאפשר למדינת ישראל קדמה טכנולוגית, שתאפשר פיתוח שירותים רבים לציבור, ובמקביל לחפש נוסחה שתבטיח את צנעת הפרט. בכיוון זה אמשיך לפעול.

ברצוני להדגיש שהצבעה נגד הרציפות, משמעה – פסילת 17 חוקים חשובים על הסף, ואילו הצבעה בעד לא מונעת המשך השינויים כפי שהצהרתי שבכוונתי לעשות ערב הבחירות האחרונות.  כלכליסט יכול היה לבדוק איתי את העובדות בטרם יטיל דופי, אבל כנראה שקלקליסט מאמין שלא צריך לבלבל את הציבור עם עובדות, והשמצות מוכרות יותר טוב מאשר האמת.

הצעת חוק הפטנטים של ח”כ מיכאל איתן עברה בקריאה ראשונה במליאת הכנסת ברוב של 7 תומכים ללא מתנגדים או נמנעים. במהלך הדיון אמר מיכאל איתן לניסים זאב: “הפטנט שלך בנוי על חריצות, ועל עבודה מאומצת, ועל אכפתיות, ועל נאומים בכנסת, ועל נוכחות בכנסת, ועל ישיבות בוועדות. מהניסיון שלי, זה גם הפטנט שלי, זה לא מאכזב. בסוף, כשאתה בא לציבור שלך, אפילו אם זו קבוצה יותר מצומצמת שבוחרת, גם שם יודעים להעריך את זה”.

להלן נאומו של ח”כ מיכאל איתן במליאה:

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הצעת החוק שאני מביא עכשיו בקריאה ראשונה, היא הצעת חוק שאני מגיש לדעתי כנסת שלישית או שנייה. עד עכשיו היא לא הסתייעה, והנה, אני רואה שהפעם היה מאמץ ומביאים אותה עכשיו בקריאה ראשונה, ממש יומיים-שלושה לפני פיזור הכנסת. אני שמח על כך, כי הצעת החוק עושה צדק, אבל ישאלו השואלים: אז מתי ישלימו את הצעת החוק? יש חשיבות רבה לכך שהיא תעבור בקריאה ראשונה, ובעזרת השם הכנסת הבאה לא תצטרך להתחיל מהתחלה, ואפשר יהיה להחיל את דין הרציפות ולהכין אותה לקריאה שנייה ושלישית בכנסת הבאה.

אם חבר הכנסת נסים זאב, שאני מאמין שגם יהיה כאן בכנסת הבאה – יחד אתי אני מקווה, אבל אם אני לא אהיה אז לפחות הוא יהיה…

נסים זאב (ש”ס): רק אם הפטנט יצליח אני אהיה.

מיכאל איתן: הפטנט שלך לא יכול להיכשל, כי הפטנט שלך בנוי על חריצות, ועל עבודה מאומצת, ועל אכפתיות, ועל נאומים בכנסת, ועל נוכחות בכנסת, ועל ישיבות בוועדות. מהניסיון שלי, זה גם הפטנט שלי, זה לא מאכזב. בסוף, כשאתה בא לציבור שלך, אפילו אם זו קבוצה יותר מצומצמת שבוחרת, גם שם יודעים להעריך את זה.

אני אדבר על הפטנט. יש סוגים מסוימים של פטנטים שעל-פי החוק יש לשר הביטחון סמכות להגביל אותם בצורות שונות. לכאורה הדבר הזה נשמע מאוד מאוד לא בסדר – אדם ממציא פטנט פרי מוחו, רוצה לפתח, רוצה לרשום, רוצה להגן עליו, והנה באים ואומרים לו: כל מה שעמלת וטרחת ויגעת והוצאת מפרי היצירתיות שלך, וזה שווה, עכשיו אי-אפשר לעשות כל מיני דברים, כי זה עלול לפגוע בביטחון המדינה. זו התנגשות. מצד אחד האדם אומר: תראו, זה נכס שאני יצרתי. מצד אחר המדינה אומרת: אם זה יצא בצורה כפי שזה, זה עלול לפגוע בביטחון המדינה. במקרים כאלה הפתרון – שגם היה קבוע בחוק קודם לכן – הוא שאומרים לאדם: בסדר, אנחנו לא רוצים לפגוע בך, אנחנו רוצים להגן על ביטחון המדינה. אז נממן, נשלם, נפצה, נקים ועדה שתקבע מה מגיע לך.

הבעיה היתה שלא היו שום מועדים לוועדה הזאת, ולצערי הרב היו מקרים שהממשלה ניצלה את זה, מתוך רצון שלא לשלם ולא לפצות את האנשים. כבר הרבה שנים אני מבקש שיקבעו מועדים ותקופות מחייבות כדי שהאדם הזה יוכל לקבל את זכויותיו ושלא ימרחו אותו. אותו חוק שקיים – המחוקק אמר שמגיע לו, רק שהוא נתן כלי להתחמק מביצוע המטרה של החוק. לכן אמרנו שנקבע את זה בחוק.

אני שמח מאוד לציין שהממשלה בקדנציה הנוכחית דווקא הלכה לקראת הרעיון, והיא הסכימה, בתנאים מסוימים, שנקדם את הצעת החוק. לכן אני חושב שהצעת החוק הזאת, שאני מקווה שהיא תעבור היום, תהיה עבודה של הכנסת הנוכחית, לא בהשלמת החוק במלואו אלא בהשלמת החוק בקריאה ראשונה, ובעתיד, בכנסת הבאה, אני מקווה מאוד שכולנו ניפגש כאן, ונוכל ביחד להעביר את הצעת החוק הזאת גם בקריאה שנייה ובקריאה שלישית ולהשלים אותה. תודה.

לקריאה נוספת: סערה במליאה: ויכוח נוקב האם להעלות את בני הפלאשמורה?

כתבה זו הינה חלק מסדרת כתבות אודות פעילותו העניפה של ח”כ מיכאל איתן למען איכות השלטון בישראל. בשנת 1993 פנה ח”כ איתן ליועץ המשפטי דאז, יוסף חריש, וביקש ממנו להתייחס לנושא זה של שימוש בכספי ציבור כדי לממן פרסומות שנועדו לקדם אינטרסיים אישיים.המדובר בתופעה מדאיגה במיוחד: פרסומות וברכות לצרכים אישיים מובהקים של בעלי תפקידים ציבוריים, שפורסמו באופן יומיומי בעיתונות הכתובה, וכל זאת לכאורה מטעם רשויות ציבוריות שאותם בעלי תפקידים עומדים בראשם. הגרוע מכל הוא שהברכות והפרסומות הללו ממומנות מכספי משלם המיסים. ח”כ איתן חשף מאות דוגמאות ומקרים שונים מן הסוג הזה והעבירן לעיון היועמ”ש.

בסופו של דבר, בעקבות הדברים, נחקק חוק האוסר מפורשות על אישי ציבור להשתמש בכספי ציבור במטרה לפרסם בשמם, או בשם משרדם, ברכות או תעמולה לצרכים אישיים.

בהפגנה שנערכה היום (א’) מול משרד ראש הממשלה, כנגד תוכניות הממשלה למנוע את המשך עליית בני הפלאשמורה באופן גורף לארץ – אמר ח”כ מיכאל איתן כי חגיגת ה-60 האמיתית למדינת ישראל תהיה בהעלאתם של יהודי אתיופיה.

על פי הפרסומים השתתפו בהפגנה כ-5000 איש שדרשו מן הממשלה לאפשר את עליית קרוביהם השוהים במגורים עראיים לאחר שעזבו את מקום מגוריהם ועיסוקיהם, על מנת לעלות לישראל. לשכת ראש הממשלה הודיעה בתגובה כי “לא יהיה יהודי אתיופי שמגיע לו לעלות על פי חוק השבות ולא יעלה”. באמירה זו, טמון הסירוב להמשיך את העליה המאורגנת על פי החלטת ממשלת שרון משנת 2003, לבדיקת הזכאים לעליה על פי חוק הכניסה לישראל.

חבר הכנסת מיכאל איתן יזם הצעת חוק להעלות את יהודי אתיופיה מצד אימותיהם לרגל שנת השישים למדינת ישראל. הצעת החוק עברה בקריאה טרומית ברוב של 43, נגד 1, וללא נמנעים. ח”כ איתן שהשתתף בהפגנה אמר בין היתר כי “המדינה הזאת קמה על מנת לאסוף יהודים מכל העולם לארץ ישראל. מאז שקמה המדינה לא היתה אף ממשלה שאמרה ליהודים שהיו בהכנות לעליה – אל תעלו. אף ממשלה ישראלית לא יכולה לבוא ולהגיד לאנשים שממתינים לעלייה אנחנו סוגרים את הדלתות, ולא מעניין אותנו איפה אתם”.

לפני כשבועיים, כאשר נדרש לנושא, אמר מיכאל איתן כי עצירת העליה מאתיופיה הינה “כתם מביש ששורשיו גזעניים”.