השר מיכאל איתן הוא ממנסחי הצעת חוק “חובת גילוי לגבי מי שנתמך על ידי ישות מדינית זרה“, אשר עומד בפני קריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת ומחייב אירגונים מכל טווח הקשת הפוליטית, הנתמכים ע”י מדינות זרות, לדווח על כך לציבור באופנים שונים.

בתמונה- ניצחון ‎‎‎‎פירוס: “עוד ניצחון כזה ואבדנו”…

נניח לרגע שנפתחת כעת ליגת המשחקים בכדורסל. לקבוצה האלופה יש רוב בהתאחדות, ומסתבר לה שהקבוצה השנייה, המאיימת על בכורתה, השקיעה את כל תקציב הרכש בשחקן חדש שגובהו מתנשא מעל ל-2.15 מ’. עסקני הקבוצה האלופה, חוששים מפני השחקן הגבוה, שמא יגרוף ניצחונות לקבוצתו, וייקח מהקבוצה האלופה את הבכורה. הם מגייסים לעזרתם את הרוב בהתאחדות, ומציעים לקבל החלטה לפיה אין לשתף שחקנים שגובהם עולה על 2.10 מ’.

אלא שכעת מסתבר שלאחת השותפות האחרות בהתאחדות יש שחקן בגובה 2.12 מ’. נציגיה זועקים חמס, ומאיימים שלא יתמכו בהצעה שכזו. פעם נוספת יושבים העסקנים על המדוכה ומשנים את ההצעה. הפעם – רק שחקנים שגובהם מתנשא מעל ל-2.14 מ’ לא יוכלו לשחק. סיכויי הקבוצה האלופה לנצח יתעצמו אמנם, אך זהו ניצחון פירוס, ניצחון ששכרו יוצא בהפסדו, ניצחון לא הוגן ולא ספורטיבי שיבריח את הצופים מהיציעים.

הצעת חוק שנועדה לעודד פילוג בסיעות גדולות ולהקל על פילוגי סיעות אינה עולה בקנה אחד עם מדיניות מוצהרת של חיזוק יציבות הממשל. כל מי שמצוי בנבכי הפוליטיקה מבין היטב שחוק הכנסת (התפלגות סיעות) נחקק למטרה ספציפית אחת ויחידה – לנסות לפלג את סיעת קדימה. אלא שמשום מה, איש מיוזמי הצעת החוק לא אומר זאת בקול רם. כנראה מתביישים.

כאשר יזמו הוגי הצעת החוק את ההצעה לראשונה, הם ביקשו להוריד את רף ההתפלגות: במקום 1/3 כנהוג היום, ל-1/4. מאחר ובמפלגת קדימה מכהנים 28 ח”כים, המשמעות היא שבמקום 10 ח”כים יידרשו כעת 7  ח”כים בלבד לצורך פילוג הסיעה. “בשום פנים ואופן לא!!”- מחו שרי מפלגת העבודה. אם אפשר יהיה להסתפק ברבע מחברי הסיעה, עלולה להתפלג גם סיעת העבודה המונה 13 מנדטים, ובתוכם 4 הח”כים המאיימים בפרישה אך בכללים המקובלים כיום אינם מסוגלים לבצעה. מצדנו, אמרו, נשמח לפילוג בקדימה מבלי לסכן את סיעת העבודה. ישבו ההוגים על המדוכה פעם נוספתם והחליטו – במקום רבע מחברי הסיעה יידרשו 7 חברי סיעה לפחות.

לא אתמם. לעיתים, במהלך חיינו הפוליטיים קורה שאנו מתגייסים למען מטרות ראויות באמצעים פחות אסתטיים. ניחא שתחת אצטלה של חקיקה המחזקת את היציבות השלטונית, פוגעים ביציבות. זה אולי כשר אבל מסריח. מה שכשר הרבה פחות הוא שינוי הכללים במהלך המשחק. אם מדובר בנושא עקרוני לדורות, ראוי להחיל אותו רק מתקופת הכהונה הבאה של הכנסת.

כי אי אפשר לשנות את כללי המשחק במהלך המשחק.

שמירה על כללי המשחק היא המגנה כרטא – מגילת הזכויות – של המיעוט. ברגע שהרוב פוגע במיעוט, ורומס ברגל גסה את מגילת הזכויות שלו, הוא נותן הצדקה לרוב העתידי לפגוע בצורה קשה עוד יותר בזכויות המיעוט. בנוסף לכך, זהו מהלך פסול של חקיקה נקודתית המכוונת למקרה פרטי וקונקרטי; מהלך שאינו מקובל בחקיקה ראויה. כך, בתהליך מתמשך של רמיסת הכללים נשחק העיקרון הדמוקרטי ונחצים קוים אדומים.

לא בטוח שכל התומכים בחוק מבינים את ההשלכות ארוכות הטווח שלו. הצעירים והמוכשרים שביניהם, שמתכוונים להצביע היום בעד החוק הזה, ייאלצו לקבל הכרעת רוב עתידי שתפגע בזכויותיהם הבסיסיות כשהם יישבו יום אחד באופוזיציה. ואולי היום הזה לא כל כך רחוק, כי בסופו של דבר, חקיקה המקלה על התפלגות יכולה להביא, בסופו של יום, לפילוג דווקא בשורות הליכוד. וכבר היו דברים מעולם….

מתוקף מעמדי כחבר הממשלה ה-32 אני נושא באחריות קולקטיבית, ולכן חייב להצביע בעד החוק שאני מתנגד לו. אבל אני מקווה שבהכנת החוק לקריאה שנייה ושלישית הוא יתוקן באופן שיאפשר לי לתמוך בו. אחרת, החקיקה הזו תהיה בומרנג שיחזור לחלל הפוליטי, ויפגע, במוקדם או במאוחר, במשליכו. עדיף שנחשוב על כך פעמיים בטרם נשנה את כללי המשחק.

השר מיכאל איתן השתתף כאחד הדוברים המרכזיים בכנס בינ”ל יוקרתי על ביקורת שיפוטית שנערך בחודש אפריל השנה, בבית הספר למשפט ע”ש קרדוזו, באוניברסיטת ישיבה, ניו-יורק, ארה”ב.

בכנס, שהתמקד בבחינה השוואתית של הליכי הביקורת השיפוטית בארה”ב, קנדה וישראל, השתתפו משפטנים בכירים, שופטים, פרקליטים ואנשי אקדמיה משלושת המדינות.

לצד השר איתן נכחו בכנס גם פרופ’ דניאל פרידמן- שר המשפטים היוצא; שופט ביהמ”ש העליון- אליקים רובינשטיין; ופרופ’ שלמה סלונים מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

בין יתר הדוברים- שופט ביהמ”ש לערעורים בארה”ב (7^th Circuit) ריצ’רד פוזנר; שופט ביהמ”ש העליון הקנדי מוריס פיש; חבר הפרלמנט הקנדי ושר המשפטים בדימוס ארווין קוטלר; וכן מרצים בכירים ועו”ד בכירים בתחום המשפט הציבורי- פרופ’ אליזבת’ דפיס, פרופ’ מרסי המילטון, פרופ’ מיכאל הרץ, עו”ד נתן לוין ועו”ד ד”ר ג’ניס סוקולובסקי.

בדברים שנשא, מתח השר איתן ביקורת חריפה על מגמות הביקורת השיפוטית המרחיבות בבג”צ, בעקבות התהליך המכונה “המהפכה החוקתית”, ובעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת מזרחי (ע”א 6821/93, בנק המזרחי המאוחד בע”מ נ’ מגדל כפר שיתופי, פ”ד מט(4), 221).

לדברי השר איתן, בחינה היסטורית ביקורתית מגלה כי הכנסת מעולם לא פעלה כרשות מכוננת בעת חקיקת חוק יסוד: חופש העיסוק, וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ב-1992, ולכן אין לייחס לחוקי היסוד מעמד נורמטיבי על-חוקתי, המקנה  לבג”צ סמכות לפסול חקיקה ראשית של הכנסת.

במסגרת דיון נפרד, התייחס השר איתן גם להליך מינוי שופטים בישראל, על-ידי הוועדה לבחירת שופטים. לדבריו, הוועדה לבחירת שופטים, במתכונתה הנוכחית, אינה מקנה משקל מספיק לנבחרי הציבור. כפי שהסביר השר איתן, הרכב הוועדה, הכולל שלושה שופטי בית המשפט העליון, שני נציגים מלשכת עורכי הדין,  שני נציגי הממשלה ושני נציגי הכנסת - יוצר כשל שיטתי המקנה לנציגי בית המשפט העליון מעמד על בבחירת השופטים.

כך, שלושת נציגי הרשות השופטת בוועדה תומכים, ע”פ הנוהג המקובל בבית המשפט העליון, פה אחד במועמד  שהוחלט בהיוועצות מוקדמת בין השופטים. ועוד, באופן מסורתי נציגי לשכת עורכי הדין תמכו גם הם לאורך השנים במועמדי הרשות השופטת. נציגי הכנסת בוועדה, נציג האופוזיציה ונציג הקואליציה מנטרלים זה את זה אוטומטית, וכך יוצא שישנו רוב אוטומטי לנציגי בית המשפט העליון בוועדה לבחירת שופטים.

לכן, טען השר איתן, יש להגביר את משקלם של נציגי הציבור בוועדה לבחירת שופטים, ולהקנות להם מעמד כמותי עודף בין חברי הוועדה.

בתוכנית “דין ודברים” ברשת ב’ ששודרה היום (א’) בהנחייתם של העיתונאים משה נגבי ואיריס לביא, נדונה השאלה האם צה”ל יכול לבדוק בעצמו את הטענות העולות מעדויות החיילים אודות פעילות צה”ל בעזה במסגרת מבצע “עופרת יצוקה”? כמו כן נשאל יו”ר הכנסת בפועל ח”כ מיכאל איתן, מדוע דרישתו לכונן חוקה אינה באה לידי ביטוי במשא ומתן הקואליציוני שמנהל יו”ר הליכוד וראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו?

משה נגבי, שהיה הדובר הראשון, טען כי אסור בשום פנים לתת לצה”ל לנהל את החקירה, שכן “לא יעלה על הדעת שהגוף הנחשד יחקור את עצמו… ואף אחד בעולם לא יאמין שזו חקירה בלתי תלויה”. פרופ’ מרדכי קרמניצר התייחס לביטוי של מפקדי צה”ל לפני המבצע לפיו “אסור לרחם”, ואמר כי “אם הם רוצים להגיד שאסור לרחם על האויב – זה מסר שאני מזדהה איתו, אבל אם מישהו עלול להבין שאסור לרחם גם על ילדים ואזרחים – זה מסר מאוד בעייתי ומדאיג”.

ח”כ מיכאל איתן הביע הסתייגות עם חלק מהדברים שנאמרו והסכמה עם חלקם האחר. איתן אמר כי המחוייבות של צה”ל לערכים אינה רק עניין להצהרות, אלא מדובר במחוייבות ממשית שצריכה לבוא לידי ביטוי מעשי בשטח, וכל בר דעת מבין שלמחוייבות הזאת יש מחיר. “אני חושב שהצבא בהחלט צריך להקפיד” אמר, והוסיף: “אני לא שם כעת את הצבא כחשוד, אבל על רקע הדברים שהתפרסמו, אני כן שם את הצבא כאחראי לבדוק את הדברים”.

בהתייחס לטענות של משה נגבי נגד חקירת הצבא את עצמו, אמר מיכאל איתן: “אני בתוקף תפקידי כיו”ר ועדת החוקה יזמתי מהלך חסר תקדים, כאשר ועדת החוקה לקחה לעצמה את הסמכות, והצבא שיתף איתנו פעולה, ועשתה ביקורת על הנושא של שמירת זכויות אדם על ידי צה”ל. אלופי צה”ל הגיעו לוועדה ונתנו לנו דיווחים. נתנו לארגוני זכויות האדם במה להופיע ולשמוע, לעשות את הבירורים כמה שאפשר, כלומר; מול האיזון הנכון של הצורך המבצעי”.

מיד לאחר מכן העלה ח”כ איתן שאלה לדיון: “במהלך הפעילות בעזה ראיתי את אחד המחבלים מקונן על כך שצה”ל משנה את כללי המשחק בזה הלשון; הצבנו נשים וילדים על בית שבו פעלו מחבלים אוכסנו בהם חומרי חבלה – וצה”ל בכל אופן הפגיז. ואני שואל את השאלה הבאה: עומדים על הגג אזרחים שיודעים שהם מגינים על מקום שממנו משגרים רקטות… האם אין לצה”ל זכות מוסרית להפגיז את המקום הזה? מה דינם של אזרחים שהופכים את עצמם לחיילים?

חוקה לישראל: להוציא את מדינת ישראל מהביצה

איריס לביא הזכירה את קריאתו של מיכאל איתן לכונן חוקה לישראל במהלך נאומו בפתיחת הכנסת ה-18, ואמרה כי נראה שזה לא מעסיק את שאר חברי מפלגת הליכוד ואת יושב ראש התנועה. איתן אישר כי אכן אלה הם פני הדברים מבחינה פוליטית, והסביר כי חוקה היא התשתית שבלעדיה לא יכולה להתקיים מדינה מודרנית. “מדינת ישראל שרויה בביצה, ועלינו לחלץ אותה משם” אמר.

משה נגבי פנה למיכאל איתן, ואמר: “אתה אמרת דברים כדורבנות בכנסת, ואני ממש מחאתי כפיים מול הטלוויזיה. בנימין נתניהו, ראש מפלגתך, מנהל משא ומתן קואליציוני, לא ראיתי שהנוש הזה של דרישה לחוקה עולה שם. והרי ידוע לך מניסיונך שאם לא תהיה הסכמה קואליציונית בנושא הזה – לא יקרה כלום”. איתן השיב כי בנושא הזה הוא חש לאו דווקא כחבר ליכוד אלא כאזרח ישראלי, כשם שהנושא הנו חוצה מפלגות. לסיום אמר איתן: “צר לי מאוד שקדימה, הליכוד, העבודה וישראל ביתנו לא מתארגנים לנושא הזה… ולא מקימים ועדה לכינון חוקה. ואתם יודעים מה, אם לא חוקה שלמה – לפחות שינוי שיטת המשטר וייצוב השלטון”.

Click here to view the embedded video.

אנו מגישים בפניכם, את נאומו המלא של יו”ר הכנסת בפועל – ח”כ מיכאל איתן, בטקס השבעת חברי הכנסת ה-18: “כבוד נשיא המדינה מר שמעון פרס, כבוד ראש הממשלה מר אהוד אולמרט, כבוד נשיאת בית-המשפט העליון הגברת דורית בייניש, חברי הכנסת לשעבר ובהווה, אורחות ואורחים יקרים, אפתח בתפילה: אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. הגן עליה באברת חסדך, ופרוש עליה סוכת שלומך, ושלח אורך ואמיתך לראשיה, ליועציה ולשריה, ותקנם בעצה טובה מלפניך. חזק את ידי מגיני ארץ קודשנו, והנחילם אלוהינו ישועה ועטרת ניצחון תעטרם, ונתת שלום בארץ ושמחת עולם ליושביה”.

גבירותי ורבותי, בט”ו באב תשמ”ד, אוגוסט 1984, כאן, באולם המליאה, בישיבת הפתיחה החגיגית של הכנסת האחת-עשרה, התחייבתי לראשונה, כאחד מחברי הכנסת הצעירים, לשמור אמונים למדינת ישראל ולקיים באמונה את שליחותי כחבר הכנסת. מעמד מרגש זה חרות היטב בזיכרוני, כאילו אירע אתמול. מאז חזרתי על ההתחייבות הזאת עוד שבע פעמים. מעט, אבל מספיק כדי להפוך אותי לוותיק חברי הכנסת. היום, מתוקף תפקידי, אני מחייב בהצהרת האמונים את עמיתי חברי הכנסת, ובכללם גם צעירים כמוני, שזו להם הפעם הראשונה.

לקראת פתיחת הישיבה שאל אותי אחד מחברי הכנסת הצעירים אם גם היום, בפעם השמינית, אתרגש לקראת טקס ההשבעה כמוהו וכמו בני משפחתו, שנראים כל כך נרגשים. שאלתו הזכירה לי יולדת שהובהלה לחדר הלידה ללידה השמינית שלה, וכשנשאלה אם היא מתרגשת, היא השיבה: “כן, מתרגשת, אבל אתם יודעים מה? בפעם הראשונה התרגשתי הרבה יותר”.

הכנסת מציינת בימים אלה, סמוך לישיבת הפתיחה החגיגית של הכנסת השמונה-עשרה, גם את יום הולדתה ה-60. יש סיבות טובות לחגיגה הדמוקרטית, אבל אסור שטקסים ונאומים חגיגיים יסתירו את כישלוננו, כישלון חברי הכנסת הוותיקים מאז ימי הכנסת הראשונה ועד לכנסת השבע-עשרה. נכשלנו 17 פעמים. נכשלנו בביצוע המשימה הלאומית החשובה ביותר שהכנסת קיבלה עליה – נכשלנו בכינון חוקה למדינת ישראל. אנו זקוקים לאחדות לאומית אמיתית ושעת רצון משותפת לכולנו כדי שנמלא את חובתנו למדינה ונעניק לה חוקה – כלי חיוני שיש בו כדי להעצים את האזרח, את החברה ואת המדינה.

האחדות הלאומית הנדרשת מאתנו אינה מתבטאת בהסכמות בדבר חלוקת תיקים ומנעמי השלטון. האחדות הלאומית בהקשר של החוקה גם אינה מחייבת תמימות דעים או ויתור על עמדות ערכיות. האחדות הלאומית שנדרשת מאתנו היא היכולת לקבל כללי משחק מוסכמים, כללי משחק שכולנו נהיה כפופים להם. כולנו, קרי – הכנסת, הממשלה, מערכת המשפט ותושבי המדינה.

אני נמצא כאן עם כל חברי, חברי הכנסת השמונה-עשרה. אני מתבונן בכם מהדוכן ושואל את עצמי: האם נצליח בתקופת הכהונה הזאת להשלים את מפעל החוקה? האם נצליח לפרוע את חוב הדורות שהכנסת חבה למדינה ולאזרחיה?

מהו חוב הדורות הזה? בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל נקבע כי השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה יפעלו על בסיס חוקה שתקבע אספה מכוננת. קביעה זו בהכרזת העצמאות נשענה על החלטת האומות המאוחדות מיום כ”ט בנובמבר בדבר הקמת מדינה יהודית.

בט”ו בשבט תש”ט, 1949, התכנסו הצירים שנבחרו לאספה המכוננת לישיבת פתיחה חגיגית. יומיים בלבד לאחר מכן הם קיבלו החלטה דרמטית – הם החליטו כי האספה המכוננת תסיים את תפקידה וכי האספה המכוננת תהיה לבית-המחוקקים הקבוע של מדינת ישראל ותיקרא הכנסת הראשונה.

יש הטוענים כי ההחלטה בדבר הקמת הכנסת התקבלה ללא סמכות, שהרי העם שלח צירים לאספה המכוננת לכונן חוקה, והנה, הנבחרים לא מילאו את שליחותם; הם לא כוננו חוקה, וגם לא החזירו לציבור ששלח אותם את המנדט שבשמו נבחרו. במקום זאת, הם הכריזו על עצמם חברי הכנסת בלי שנבחרו בכלל להיות כאלה.

המסע המפותל לכינון חוקה בישראל נמשך מאז ועד היום. כל חבר כנסת, בכל כנסת וכנסת, חייב לראות את עצמו כאילו הוא ציר באספה המכוננת ועליו לשלם את החוב שחבה הכנסת לאספה המכוננת ולאזרחי המדינה ולקיים את ההתחייבות לכונן חוקה.

במסגרת דיוני ועדת החוקה הגענו להסכמות רבות, אולם גם נתגלעו חילוקי דעות בנושאים שונים. בשלושה נושאים התעצמו חילוקי הדעות האלה עד לכדי סלעי מחלוקת.

סלע המחלקת הראשון הוא זהותה הלאומית של המדינה ומעמד המיעוטים בה. תכלית הקמתה והגיון קיומה של מדינת ישראל נובעים מזכותו הטבעית הבלתי-מעורערת של העם היהודי להקים בית לאומי, מדינה יהודית ריבונית, בארץ-ישראל. העם היהודי, שהיה מיעוט בארצות גלותו, מחויב לשמור על זכויות המיעוטים במדינתו, כדברי זאב ז’בוטינסקי בשנת 1923, ואני מצטט: “הריני נכון להישבע בשמנו ובשם כל נכדינו כי לעולם לא נפעל בניגוד לעקרון שוויון הזכויות, ולעולם לא ננסה לדחוק מישהו מארצנו”.

במסעותי בארץ לכינון החוקה ביקרתי בין השאר בחיפה ובסח’נין. פגשתי קבוצות של אזרחים ישראלים-ערבים, ולא אכחד – הפערים גדולים. גדולים מדי. יש הטוענים שלא ניתן לגשר על הפערים ולכונן חוקה משותפת עם ערביי ישראל.

אני שואל: האם נעשה ניסיון רציני בשני הצדדים לקיים דיאלוג על חוקה? דווקא החוקה היא אמצעי להבטיח לאזרחי ישראל הערבים מסגרת שוויונית, שבה יחיו כאזרחים נאמנים, גאים במורשתם, בתרבותם ובשפתם. השלום עם שכנינו הערבים חשוב. השלום בתוכנו, בין כל אזרחינו, חשוב ודחוף הרבה יותר.

סלע המחלוקת השני נובע מהקשר שבין הדת למדינה, בין חוקתו של העם היהודי לחוקתה של מדינת ישראל. בפרקי אבות נאמר: “משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה”. חוקת העם היהודי, שניתנה במעמד הר סיני, עברה מדור לדור אלפי שנים, גיבשה את עמנו ושמרה עליו בתנאים ובתלאות שעמים אחרים לא שרדו.

אהרן דוד גורדון, מבשר רעיון העבודה העברית, אבחן: “דתנו אינה, בדומה לדתם של עמי אירופה, ילידת חוץ, כי אם יצירת רוחנו הלאומית. דתנו מובלעת בכל איברי רוחנו הלאומית, ורוחנו הלאומית מובלעת בכל איברי דתנו, עד כי לא רחוק לאמור כי דתנו היא עצם רוחנו הלאומית ולא לחינם התקיימנו בכוחה עד היום”.

החוקה הדתית של העם היהודי שמרה על קיומו הלאומי, אולם לא ניתן לכונן במדינת ישראל חוקה יהודית דתית בלי לפגוע בזכויותיהם של מי שאינם יהודים או בזכויותיהם של יהודים שמבקשים לקיים חיים חופשיים מדת. המתח המוגזם בחברה הישראלית בין דתיים לחילונים יכול להיות מופג בפשרה חוקתית, שבמסגרתה הדתיים ישלימו עם העובדה שחוקתה של מדינת ישראל אינה יכולה להיות זהה לחוקתו של העם היהודי. החילונים מצדם יקבלו את האבחנה של א”ד גורדון בדבר השילוב בין הדת ללאום, ישריינו בחוקה מעמד לערכים לאומיים דתיים כמו השבת, מועדי ישראל וכשרות, ויגלו סובלנות לטיפוח מוסדות ותרבות תורניים.

סלע מחלוקת שלישי הוא שיטת הממשל. בשנה ה-61 של מדינת ישראל הפוליטיקה הישראלית עסוקה בהרכבת קואליציה להקמתה של הממשלה ה-32 בתולדות מדינת ישראל. כהונתה הממוצעת של ממשלה בישראל היא פחות משנתיים. לאחר הקמת הממשלה כל ראש ממשלה נאלץ להשקיע מאמצים אדירים לתחזק אותה מול כנסת שמאיימת להפילה בכל יום שני.

על מערכת היחסים הלקויה בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת אין צורך להכביר מלים. הפוליטיקה הישראלית נמצאת בנקודת שפל. הציבור מאבד אמון בנבחריו, בשריו ובשופטיו. כך אי-אפשר לנהל מדינה. דרוש שינוי חוקתי. עלינו לעצב מחדש את מערכת הבלמים והאיזונים בין רשויות השלטון. הכנסת צריכה להשקיע פחות מאמצים במאבקים להפיל את הממשלה או להגן עליה, ולהתמקד יותר בעבודת חקיקה, בבקרה על הממשלה ובדיונים בשאלות של מדיניות.

יש להעניק לממשלה יותר יציבות ולהעצים את כוח משילותה, אבל בזהירות. במקביל לצעדים האלה עלינו לשריין את זכויות האזרח והאדם מפני שימוש לא ראוי בסמכויות השלטון. בחוקה יש לתחום בקווים ברורים יותר את הגבולות בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת.

חשוב גם לשנות את שיטת הבחירות, כך שהציבור יוכל לא רק לבחור במפלגה שהוא מעדיף אלא גם להשפיע על הרכבה הפרסונלי. ככל שנעודד יותר אחריותיות של הנבחר כלפי הבוחר, כך נקבל בתמורה יותר אמון של הבוחר בנבחר.

חברי חברי הכנסת, אורחות ואורחים, שלושת סלעי המחלוקת שעליהם דיברתי משקפים בעיות יסוד של החברה והמדינה. אסור לנו לנהוג כבנות יענה, ולחשוב שאם נימנע מלתקוף את הבעיות הן תיעלמנה מעצמן. ההיפך הוא הנכון, הן רק תתעצמנה. החוקה יכולה לסייע לנו לתחום את היקף המחלוקות ולקבוע את כללי הוויכוח וההכרעה בהן בדרך דמוקרטית. החוקה היא אמצעי חיוני ויעיל להעצמת האזרח, החברה והמדינה. אזרח שזכויותיו מוגנות וכתובות עלי ספר הוא אזרח נאמן, שיש לו אינטרס לשמור על החוקה ועל המדינה – שהן אלו שמאפשרות לו למצות את כישוריו ולהגשים את שאיפותיו. החברה, שמורכבת מקבוצות שונות, זקוקה לחוקה, שתעניק לכל קבוצה ייחודית את היכולת לשמר ולפתח ערכים קולקטיביים – תרבותיים, חברתיים ודתיים. העצמת האזרח ובניית חברה ישראלית רב-תרבותית עם חוקה משותפת הן הערובה לבניית מדינה חזקה ובטוחה.

אתגר החוקה כולו נתון בידינו, עמיתי חברי הכנסת השמונה-עשרה, בידינו בלבד. בידינו. זו סוגיה שאינה תלויה בגורמים חיצוניים, היא סוגיה פנימית שלנו. אם רק נרצה ונתאמץ – נצליח. נצליח לפרוע את החוב, נצליח להעצים את היחיד ואת החברה, נפתח פרק חדש בחיי המדינה, נצליח לשפר את היחסים בינינו לבין הציבור ונפיח רוח של תקווה, רוח של שינוי לטובה. נעניק חוקה למדינת ישראל.

פתחתי בתפילה ואסיים בברכה. במקורותינו נאמר כי בשעה שבית-המקדש ניצב בהר המוריה בירושלים, נהגו משמרות הכהונה ששירתו בו להתחלף ביניהן. אנשי המשמר היוצא בירכו את אנשי המשמר הנכנס במלים אלו: “מי ששיכן את שמו בבית הזה ישכן ביניכם אהבה, אחווה, שלום ורעות”.

אחתום את דברי בטקס זה, טקס חילופי המשמר של משכן הדמוקרטיה הישראלית, באותה ברכה עתיקה: מי ייתן והשוכן במרומים ישכין בבית הזה אהבה, אחווה, שלום ורעות.

The speech in English

ח”כ איתן פתח ותיאר באוזני הסטודנטים את השינוי שחל בעמדותיו המדיניות. השינוי הזה התרחש בעיקר בתקופת ממשלת נתניהו. בתקופה זאת הוא נוכח לדעת שבמקרים רבים הצהרות הליכוד לא תאמו את מעשי חברי הסיעה בפועל, ולמעשה התנועה כבר שינתה את עמדותיה למרות שהיא בעצמה לא הכירה בכך.

כחלק מתיאור פעילותו הפרלמנטרית, סיפר ח”כ איתן כי בעבר לא היסס לצאת כנגד יו”ר המפלגה שלו ולהביע את דעתו גם כשזו לא היתה מקובלת על חברי סיעתו, ואף עוררה עליו את ביקורתם.

מקומה של הממשלה במשק

במישור הכלכלי, אמר מיכאל איתן כי הוא אינו מאמין בדיכוי יזמות ככלי ליצירת שוויון. מניסיונו הרחב מול השירות הציבורי, הוא נוכח לדעת שפרוייקטים שהמדינה מפעילה יוצאים במקרים רבים מאוד על הצד הרע, ולכן עליה לבצע את המינימום ההכרחי. אך כל זאת אינו סותר את אמונתו בערבות ההדדית שבעטיה בחר לעבור ולהתגורר בשדרות והיה שותף בפרוייקטים כגון להב”ה.

גולת הכותרת של העשיה הציבורית

את גולת הכותרת שבפעילותו, רואה ח”כ מיכאל איתן, דווקא בפרוייקט שאינו חלק מפעילותו הפרלמנטרית. הקמת היישוב כוכב יאיר, שם מעורבותו היתה אישית וסוחפת. משרד השיכון אף אימץ את התוכנית שלו “שבעת הכוכבים”, להקמת יישובים דומים. כמו כן הדגיש איתן את פעילותו בנושא אינטרנט וטכנולוגיית המידע, והביא כדוגמא אחת מני רבות את יוזמתו למעבר להצבעה אלקטרונית. כן ציין איתן את פעילותו בנושא החוקה לישראל שאותו יזם עוד בהיותו יו”ר וועדת חוקה, חוק ומשפט, בכנסת הקודמת. בעקבות מאמציו לכונן חוקה לישראל הוא הצליח להביא להצהרה של אולמרט בפתיחת מושב החורף האחרון בכנסת, לפיה יש לקדם את החוקה ולפעול ביתר שאת בנושא עם שנת השישים למדינת ישראל. אולם ציין גם כי אולמרט עדיין לא עשה דבר בנושא בעקבות הצהרתו.

על פעילותה של הכנסת

לאחר מכן תיאר ח”כ מיכאל איתן בפני הסטודנטים את פעילותה של הכנסת. הוא ציין כי במהלך שבעת הכנסות אליהן נבחר, היה נוכח בשיעור שלמעלה מתשעים אחוזים (מלבד התקופה בה כיהן כשר המדע)! בתקופת כהונתו הוא עסק בפעילות חקיקה ענפה.

מיכאל איתן חילק את הח”כים לשלושה סוגים: ישנם חברי כנסת הרואים עצמם כבעלי מקצוע, הם מצויים בנבכי התקנון ותהליכי חקיקה. סוג אחר של חברי כנסת, הם אלו העוסקים בייזום פרוייקטים ובעזרה לקבוצות שונות באוכלוסייה, וכן ח”כים העוסקים בעיקר ביחסי חוץ ובמסגרת כהונתם טסים פעמים רבות לחו”ל. שילוב של שלושת הסוגים האלו היא שמאפשרת עבודת פרלמנט תקינה.

מיכאל איתן סבור שהכנסת בישראל קטנה מדי. העובדה שחלק מחברי הכנסת נושאים בתפקיד נוסף כגון; שרים, סגני שרים ויושבי ראש של הוועדות השונות – מטילה את נטל החקיקה כולו על כתשעים חברי כנסת. מדובר בנטל של חקיקה שאינו שונה מהנטל הקיים על פרלמנטים במדינות גדולות שבו חברים חמש מאות צירים.

“בשנותיה הראשונות”, ציין ח”כ איתן, “ראו בכנסת גוף קטן וחסר חשיבות מרובה במערכת השלטונית, ולכן לא ראו צורך להגדיל אותה ואת סמכויותיה. שלא יציקו יותר מדי לממשלה”. החקיקה ברובה לא נעשתה על ידי חברי בכנסת, ולמעשה כך גם היום. החוקים שאינם יוזמה של הקואליציה מנוסחים בדרך כלל בעזרת הייעוץ המשפטי של הכנסת או שאינם מנוסחים כלל בכנסת, אלא על ידי לוביסטים וחברות יעוץ חיצוניות. למעשה חברי הכנסת הם רק אלו שמאשרים את החוקים ולא אלו שיוצרים אותם. היום חלקה של החקיקה הפרטית גדל בצורה משמעותית ועדות לכך ניתן לראות בגידול שחל במחלקה המשפטית של הכנסת.

ח”כ איתן הזכיר כי ישנה ביקורת על הכנסת, וחלקה אף מובן ומוצדק, על שיעור הנוכחות הנמוך של חברי הכנסת בישיבות המליאה ובוועדות הכנסת. הוא הביא כדוגמא דיון שהתקיים אתמול (ב’) בוועדה בנושא מסחר אלקטרוני שבו מבין ארבעים הנוכחים, הוא עצמו היה חבר הכנסת היחיד, וכל השאר היו נציגי משרדי הממשלה ומומחים אחרים. מיקי טען שהוא מסכים עם האמירה כי “רוב הח”כים, ברוב ההצבעות, אינם מכירים לעומק את הנושא עליו הם מצביעים”. אולם אין הוא רואה אמירה זאת כפסולה. הוא השווה את העניין לעורך עיתון שמאשר הוצאת עיתון ללא קריאת כל מלה שנכתבה בו. במסגרת תפקידו הוא נאלץ לסמוך ידיו על הכותבים ועורכי המשנה שיעשו את עבודתם כנדרש – ללא אמון זה העיתון לא יצא לאור. כך גם לחברי הכנסת אין אפשרות לקרוא את כל הצעות החוק הקיימות ולהתעמק בהם. לכן לפעמים חבר כנסת צריך להצביע על חוק שהוא לא מכיר לעומקו. “פרלמנטים בעולם אינם מלאים, וגם אינם אמורים להיות מלאים, ישנם נושאים המעניינים חברי כנסת או ציבור מסוים, אבל אין זה אומר שנושא זה צריך לעניין את כל חברי הכנסת שאולי עוסקים באותו הזמן בנושא אחר” אמר איתן.

אמון הציבור בשלושת הרשויות

יש הבדל בין הכנסת לבין מערכות נוספות במדינה, כמו צה”ל ומערכת המשפט, שבהם על הציבור להביע את אמונו ולהעניק לגיטימציה הדרושה לפעולתן. הכנסת, לעומת זאת, היא מערכת קונטרוברסלית. כל ח”כ זכה בפועל לאמונו של חלק קטן בציבור – ניתן לראות זאת (על צד השלילה) כאילו שהוא אינו זוכה לאמונו של כל שאר הציבור שלא בחר בו. למשל מפלגת “קדימה” זכתה לאמונם של פחות מרבע המצביעים. זאת אומרת שיותר משלשת רבעי המצביעים לא ראו בה כמפלגת השלטון. מסיבה זאת, ומהסיבה שהכנסת היא זירה של מאבקים בין עמדות ורעיונות שונים, נוצרת ביקורת רבה על הכנסת ועל תפקודה. ביקורת זאת יוצרת לכנסת תדמית שלילית שאינה תמיד מוצדקת.

ח”כ מיכאל איתן הדגיש כי אסור להקל ראש בשחיתות ובעבירות על החוק מצד נבחרי הציבור. צריך לשים לב לעובדה שחשיפת השחיתות בתקשורת הניבה שם רע לכנסת כולה, למרות שיש לא מעט חברי כנסת טובים וישרים.

הפרדוקס הגדול הוא שעל אף השם הרע שיצא בציבור לפוליטיקה, אם אריאל שרון היה מתמודד בבחירות נוספות לראשות הממשלה – הוא היה נבחר ברוב גדול למרות ההאשמות החמורות כנגדו. האשמות שהפכו אותו לאחד מראשי הממשלה המושחתים בישראל, טענה שהעלה איתן גם כאשר היה שרון בשיא כוחו.

ח”כ מיכאל איתן סיים את ההרצאה בנושא אקטואלי. הוא ציין כי בפרשת טלנסקי-אולמרט עולה שוב נטייתם של עיתונאים רבים להקל ראש בעבירות מימון מפלגות לעומת עבירות שוחד אישי. אולם עבירות אלו, יוצרות מצב חמור יותר שבו מנהיגים אינם נבחרי ציבור, אלא זוכים בתפקידים תוך הבטחת טובות הנאה תמורת כסף, שאותו הם מקבלים מתורמים שונים. מדובר בקניית שלטון בכסף, אלמנט שאינו קיים בהכרח בשוחד אישי. זוהי למעשה פגיעה אנושה בתשתית המערכת השלטונית הדמוקרטית, היוצרת חוסר אמון במערכת השלטון. לכן עבירות אלו, הגורמות נזק במישור הלאומי, חמורות בהרבה מעבירות שוחד אישי.

קבוצה של ישראלים בעלי כוונות טובות סברו שבמסגרת חגיגות העצמאות ה-60 של מדינת ישראל ראוי לחזק את הבסיס הרעיוני לקיומה של מדינת ישראל. הם בחרו לעשות זאת בדרך של החתמת חברי כנסת על הכרזת העצמאות שבמקור התפרסמה לפני שישים שנה ב”עיתון רשמי מספר 1″ בתל-אביב, ביום ה’ באייר תש”ח – 14.05.1948 והוקראה על ידי דוד בן גוריון בישיבתה הראשונה של מועצת העם הזמנית באותו יום בתל אביב.

מנוסח ההזמנה שקיבלו המיועדים לכהן כחברי מועצת העם  הזמנית, אפשר ללמוד על התנאים הקשים והלחץ ששרר באותם ימים. ההזמנה שוגרה למוזמנים פחות מיממה לפני פתיחת הישיבה שנקבעה ליום שישי בשעה 4 אחר הצהריים. היא לא נשאה את שמות המוזמנים ולא את שמות המזמינים, היא היתה לקונית נעדרת סממני ממלכתיות והסתירה ככל שניתן את חשיבות המעמד שאליו היא הזמינה את הנמענים. בייחוד בלטה בה הבקשה מהמוזמנים “לשמור בסוד את תוכן ההזמנה ואת מועד כינוס המועצה”.

בארץ ובעולם נשמעו קריאות של גורמים בעלי השפעה עצומה, חלקם בעלי כוונות טובות, לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה. החיפזון, החשאיות וההחלטיות נבעו מהחשש הגדול של בן גוריון שייוצר מצב שבו הלחצים עלולים להתגבר ולגרום לדחייה. הוא סבר כי  ישראל עלולה להחמיץ רגע היסטורי.

בתנאים הללו, ביקש בן גוריון לכלול בהכרזה על הקמת המדינה מסרים שמבטאים את הרגשות הלאומיים היהודיים מחד, ומאידך הוא ביקש להכליל מסרים שיחזקו את הלגיטימציה הבינלאומית למהלך. התוצאה: מגילה אחת בעלת שתי פנים. הפן היהודי הלאומי והפן הבינלאומי החיצוני.

החבורה היוזמת של חותמי מגילת העצמאות 2008 מתרפקת בערגה, כמו כל יהודי, על ביטויים נפלאים השזורים במגילה המבטאים את עלילותיו של העם היהודי ואת זיקתו לארצו. כך למשל המשפט הפותח של ההכרזה: “בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי”.

אולם למגילת העצמאות יש גם פן אחר – אפל ומסוכן, שעלינו לדחות מכל וכל ובטח שלא לתת לו תוקף על ידי חתימה מחודשת.

במסגרת המגמה של דוד בן גוריון לרכך את ההתנגדות החיצונית להקמת המדינה היהודית, ובמסגרת מאמציו ליישר קו עם האו”ם, הוא כלל בהצהרת העצמאות מטעמים של תכססנות פוליטית התחייבויות מסוכנות מאד. בין השאר ציין בן גוריון בדבריו בהכרזת העצמאות: “ב-29.11.1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ובהמשך הבטיח כי מדינת ישראל תשתף פעולה “עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות להגשמת החלטת העצרת מיום 29.11.1947″.

ניתן אולי להבין את האילוצים שהכתיבו לבן גוריון בשעתו את הניסוח הזה, אבל אי אפשר להבין את יוזמי ההחתמה המחודשת על המגילה בשנת  2008. בשם הפטריוטיות הציונית הם מבקשים ממני ומאחרים לחתום על התחייבות מחודשת להגשים את החלטת האו”ם שקובעת בין השאר: א. ירושלים תהיה מחוץ למדינת ישראל כעיר בינלאומית.  ב.  יש להקים מדינה ערבית בארץ ישראל שכוללת לא רק את שטחי יהודה ושומרון אלא גם חלקים נרחבים וחיוניים משטחי מדינת ישראל כמו הנגב המערבי לרבות אשדוד, הנגב המרכזי – מירושלים ודרומה לרבות קריית גת ובאר שבע, הגליל המערבי ובו נהריה. ג. ההחלטה מטילה גם מגבלות שונות על הריבונות הישראלית (כלכליות וקונסטיטוציוניות).

בשנת 1948 סבר בן גוריון כי ההתחייבות לקבל וליישם את החלטת האו”ם מיום 29 בנובמבר 1947 תחזק את כושר עמידתה של המדינה בדרך. בשנים האחרונות דווקא הפלסטינים ה”מתונים” חוזרים פעם אחר פעם על תביעתם ליישום ההחלטה הזו כמרשם בדוק לחיסולה של מדינת ישראל. לעומתם, הדיפלומטיה הישראלית עושה כל מאמץ בכל פורום בינל”א להסביר שההחלטה הזו מתה. והנה לכבוד שנת ה-60, החליט מי שהחליט להוציא  את המסמך המסוכן הזה מפח האשפה של ההיסטוריה, ולהחיות אותו כמסמך אקטואלי מעוטר בחתימותיהם של “חברי מועצת העם 2008″.

שאלתי את עצמי מדוע אותם יזמים נחמדים בעלי כוונות טובות שרצו לעשות מעשה לכבוד המדינה והעם ביובל ה-60 לא יזמו החתמה על מסמך לאומי חדשני המשקף את זהותה של המדינה והעם ואת החזון המשותף שלנו לעתיד?

כנראה שלא האמינו בכוחם ליצור טקסט שיתחרה בטקסט של מגילת העצמאות. האם עוצמת הרגשות הלאומיים של היום זה לא מה שהיה פעם? נניח לרגע שהיו מצליחים לנסח טקסט כזה, נשאלת השאלה; כמה חברי כנסת היו מוכנים להתעלות מעל למחלוקות צרות ולחתום על  נוסח מוסכם ובאיזה מחיר? למרות הכל, עדיף לדעתי להתאמץ, להתעקש ולגבור על מכשולי ההווה – מלאמץ נוסחאות עבר מטושטשות שעבר זמנן ובטל קורבנן.

המאמר פורסם באתר Nrg-מעריב

לקריאה ולצפיה נוספת: לא לחתימה על מגילת העצמאות, ב-1948 זה נראה אחרת, הח”כים לא חותמים על מגילת העצמאות

ח”כ מיכאל איתן התייחס להחתמה המחודשת של רבים מחברי הכנסת על מגילת העצמאות לרגל שנת השישים למדינת ישראל. הוא הסביר את התנגדותו הנחרצת למהלך ואמר כי מגילת העצמאות מכילה בתוכה שני צדדים: הפן היהודי והלאומי מחד, והפן הבינלאומי החיצוני מאידך.

“הצד האפל של מגילת העצמאות” טמון במחויבות החותמים עליה להגשים את החלטת האו”ם מיום ה-29.11.1947. ההחלטה כוללת בין השאר: א. ירושלים כעיר בינלאומית ולא כבירת ישראל. ב. מדינה ערבית ביהודה ושומרון, בנגב המערבי לרבות אשדוד, הנגב המרכזי לרבות קריית גת ובאר שבע והגליל המערבי ובו נהריה. ג. ההחלטה מטילה גם מגבלות שונות על הריבונות הישראלית (כלכליות וקונסטיטוציוניות).

לקריאה ולצפיה נוספת: המאמר המלא של ח”כ מיכאל איתן, ב-1948 זה נראה אחרת, הח”כים לא חותמים על מגילת העצמאות