Click here to view the embedded video.

להלן מאמר ביקורת מאת השר מיכאל איתן על הספר “עושה הכובעים: דין ודברים עם אהרון ברק”, המאמר פורסם היום (ד’) בעיתון ‘הארץ’. “ספרם של הפרופ’ אריאל בנדור והפרופ’ זאב סגל מבוסס על שיחות שקיימו השניים עם נשיא בית המשפט העליון בדימוס, הפרופ’ אהרן ברק בשלהי 2008. הספר החשוב הזה כולל דיונים מורכבים בנושאים מקצועיים מסובכים, בצד התייחסות עדכנית לסוגיות משפטיות וחברתיות שהעסיקו את החברה הישראלית בתקופת כהונתו. כבר בפתיחת הספר הוצג הנשיא כמשפטן הישראלי המשפיע ביותר מאז הקמת המדינה, אך גם כמשפטן הישראלי הכי שנוי במחלוקת. האווירה האידילית ששררה בין המדשאות של המרכז הבינתחומי בהרצליה חדרה כנראה אל תוך החדר שבו התקיימו השיחות. מידות גדושות של הסכמה ואהדה לברק מבהירות לקוראים בדרך משכנעת שהאיש ודרכו ראויים להערצה. ברקים ורעמים של ביקורת לא היו שם. גם לא דין ודברים. נדמה כי השיחה בחדרו של ברק דמתה יותר לשיחת חסידים עם האדמו”ר, מאשר לעימות נוקב בין חסידים ומתנגדים”.

ללא מתנגדים באולם, קשה להבין מדוע נהפך ברק להיות כה שנוי במחלוקת, מדוע הספינה השיפוטית שיצר נמצאת בסכנת טביעה ומדוע נשחק אמון הציבור בבית המשפט העליון, כפי שציינו המחברים.

חוקה לישראל

בספר, הנשיא דירג את פסק דינו בפרשת בנק המזרחי – שבו פסק כי לבית המשפט יש סמכות לבטל חוקים – כפסק הדין החשוב ביותר שכתב. אין שום מחלוקת שפסק דין זה הפך לאבן הראשה שעליה נשענת קשת המשפט החוקתי שלנו. דומני שקשה לחלוק גם על ההערכה שזה פסק דין המבטא מדיניות שיפוטית אקטיוויסטית, מרחיקת לכת, שאין לה אח ורע בין אומות העולם. בצעד תקדימי, נטל לעצמו בית המשפט העליון חירות להכריז על חוקה: “שוב אין לאדם בישראל אך זכויות הלכתיות ‘שאינן כתובות על ספר’… הן הפכו לזכויות חוקתיות החרוטות על דפי החוקה והנהנות מעליונות נורמטיווית”, כמו למשל, לעצב סעיפים ולבטל את חוקי הכנסת; והכל בהסתמך על פרשנות בלבד, וללא כל הסמכה בחוק.

צריך להודות, אהרן ברק הרים תרומה משמעותית לפיתוח מושגים של זכויות אדם, ולמלאכת האיזונים בינן לבין האינטרס הציבורי – בשדה הפעילות של הרשות המבצעת ובעבודת החקיקה. אלא שלצד אלו עומדת לחובתו להטוטנות פרשנית שנועדה ליטול מהכנסת ומהציבור סמכויות, ולהעבירן לרשות השופטת. המדיניות האקטיוויסטית, השאיפה המתמדת להעצמת כוחה של הרשות השופטת על חשבון הרשות המבצעת והמחוקקת, וההתעלמות הקשה מלשון החוק ומכוונת המחוקק – כל אלו עוברות כחוט השני בפסיקותיו של אהרן ברק. בלהט האקטיוויזם השיפוטי להעצמת כוחה של הרשות השופטת בחר השופט ברק לעתים קרובות מדי באמצעים שנויים במחלוקת להשגת מטרותיו. בפסק דין בנק המזרחי, למשל, במטרה להכשיר את סמכות בית המשפט העליון לפסול חוקים, בחר להציג באופן מוטה את עמדת הכנסת וחבריה בעת חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

המחברים המלומדים הס להם מלהזכיר לנשיא בדימוס שחברי הכנסת מעולם לא התכוונו להסמיך את בית המשפט העליון לפסול חוקים, כשחוקקו את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. דיון ציבורי לא התקיים בעת כינונה של אותה “חוקה” – לא בין חברי הכנסת, לא בכלי התקשורת ולא בשום פורום ציבורי מרכזי אחר.

אף אחד לא שמע ערב החקיקה, במהלכה, או ביום למחרת שכנסת ישראל כוננה “חוקה”. איש לא העלה בדעתו שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יבשר מהפכה חוקתית. החוק שווק ככזה המצהיר על זכויות קיימות. לפי הדין באותה תקופה, כוחו של חוק יסוד זה, כמו חוקי יסוד אחרים, לא עלה מבחינה נורמטיווית על כל חוק אחר שחוקקה הכנסת. קשה היה להבין שיש כאן מהפכה, ולכן לא ניתנה תשומת הלב הראויה. גם אלו שידעו והבינו את הפוטנציאל המהפכני של חוק היסוד, והנשיא ברק בכללם, מילאו פיהם מים – חששו שהמהפכה תתגלה מראש ותוכשל. חודשים ספורים לאחר מכן כתב השופט ברק במאמרו “המהפכה החוקתית: זכויות אדם מוגנות” כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יצר משטר חוקתי חדש בישראל. המהפכה החוקתית של ברק יצאה אל הדרך ללא שום דיון ציבורי, כמחטף, הרחק מעינו הפקוחה של הציבור, בניצוחו המתוזמר והסמוי מן העין.

והנה הסטנדרט הכפול בהתגלמותו: בספר הנשיא ברק מעז למחות על יוזמת שר המשפטים לשעבר, הפרופ’ דניאל פרידמן, לקצוב את תקופת כהונתם של נשיאי בתי המשפט לשבע שנים (חוק בתי המשפט (תיקון מס’ 45). הפרופ’ פרידמן מואשם על ידי ברק שקידם את הצעת החוק ללא דיון ציבורי הולם. אכן, הדיון הציבורי נמשך זמן קצר יחסית, כחודשיים בלבד מיום הנחת החוק על שולחן הכנסת ועד לאישורו בקריאה שלישית. אלא שלא כמו בעת חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, החוק הזה לווה בדיון ציבורי ותקשורתי נרחב. לכל הגורמים הרלוונטיים ניתנה הזדמנות ראויה לטעון את טענותיהם, להשמיע את מחאותיהם ולהעבירן לאמצעי התקשורת. הכל היה גלוי על השולחן – כולם קיבלו מידע רב על מטרות החקיקה, על נוסח החוק ועל העמדות השונות הקיימות. לעומת תהליך החקיקה ה”פסול” הזה, ברק לא מצא כל פגם או דופי בתהליך כינונה של “החוקה” למדינת ישראל. האם ראוי שברק, ששתק כשהכנסת כוננה “חוקה” ללא דיון ציבורי, יעלה טענה כזו כשמדובר בתיקון מס’ 45 לחוק בתי המשפט? וכיצד זה ששני הפרופסורים המלומדים, שמכירים היטב את הפגמים החריפים בבסיס המוסרי, הציבורי והמשפטי של המהפכה החוקתית לא טורחים להתעמת אתו בנושא?

מי ממנה שופטים

הספר מייחד מקום נכבד וכמה פרקים לתהליך המינוי של שופטים בישראל. השופטים בישראל ממונים על ידי ועדה לבחירת שופטים שבה יש נציגות דומיננטית לרשות השופטת. המחברים בעצמם מציינים שבתקופת כהונתו של ברק לא מונה שופט לבית המשפט העליון בניגוד לדעתו. השיטה הזאת זכתה בישראל לביקורת ציבורית רחבה, וכונתה על ידי מבקריה בתקופת נשיאותו של ברק “חבר מביא חבר”. היא “הניבה” אין ספור סקנדלים יצרים ואינטריגות שדירדרו קשות את מעמדו הציבורי של בית המשפט.

שביעות רצונו של ברק משיטת מינוי השופטים מתגלה בספר בפרק השלישי. שיקוליו נחשפים אגב אורחא בדיון על היקף שיקול הדעת השיפוטי. ברק מבהיר שיש יותר מפתרון חוקי אחד לבעיות משפטיות מסוימות, ובמקרה כזה הבחירה בפתרון הראוי נתונה להשקפת עולמו של השופט: “שופט שהוא בעל השקפת עולם ליברלית יאמר: מבחינתי שלי בסיטואציה הזאת אני בוחר ימינה, שופט עם תפישת עולם אחרת יעשה בחירה אחרת… שופט שמרן יחליט החלטה אחת, שופט לא שמרן יחליט החלטה אחרת, שופט שמוכן לאקטיוויזם שיפוטי יחליט החלטה אחת, שופט שאיננו מוכן לאקטיוויזם שיפוטי יחליט החלטה אחרת… הבחירה היא סובייקטיווית… הרי בדיוק בגלל ההכרעות האלה אנחנו כל כך בודקים מי יהיו שופטינו. אנחנו מקדישים הרבה זמן להחלטה מי יהיו השופטים שלנו” (ההדגשה שלי, מ”א).

מרווח שיקול הדעת הסובייקטיווי הוא שם המשחק. הזרם הפוליטי הליברלי יתמוך בשופטים הגונים שיפנו ימינה באזור הזה, ואילו הזרם השמאלי יתמוך בשופטים שיפנו שמאלה. בתוך המרווח הזה יש לתת משקל למגוון הדעות הפוליטיות בציבור, על פי כוחן. כפי שמקובל בעולם הדמוקרטי כולו, נציגי הגופים הנבחרים הם שצריכים לעסוק באותן סוגיות פוליטיות הקשורות במינוי שופטים, ולא נשיא בית המשפט העליון.

ושוב המחברים אינם תוהים בקול רם כיצד בדק ברק את תפישת עולמם של המועמדים לבית המשפט העליון, וכיצד השפיעה תפישת עולמם הסובייקטיווית של המועמדים על ההחלטה למנותם.

מניסיוני האישי כחבר בוועדה למינוי שופטים בתקופת כהונתו של ברק אני יודע שגם אם הנשיא ברק אכן ערך בדיקות כאלו, הן נערכו בצנעה, מחוץ לכותלי הוועדה למינוי שופטים, וללא ידיעתה. המסקנה העגומה היא שהוועדה למינוי שופטים היתה למעשה חותמת גומי שאישרה החלטות שהתקבלו במקומות אחרים, על סמך השקפת עולם פוליטית.

העיקרון הדמוקרטי מסתייג מריכוזי כוח גדולים המובילים לעריצות. לרשות השופטת בישראל יש כוח מצטבר גדול יותר מכוחה של כל רשות שופטת אחרת בעולם. ריכוז הכוח הזה נובע משקלול מורכב של כמה פרמטרים, וביניהם: היקף ההתערבות השיפוטית במעשי המינהל ובחקיקה, שיטת מינוי השופטים המקנה לנציגי הרשות השופטת מעמד דומיננטי והרחבת השפיטות וזכות העמידה. כל אלו העצימו יתר על המידה את הרשות השופטת על חשבון הרשות המחוקקת והמבצעת.

במקום לקבוע קו של איזונים וריסונים שוקדים המחברים, ואהרן ברק עמם, לחפש דרכים נוספות להעצים את כוחה של הרשות השופטת. כך, למשל, הרעיון שבג”ץ ימיר את שיקול דעת היועץ המשפטי לממשלה בהחלטה האם להעמיד לדין חשוד: התערבות כזו של בג”ץ תזהם את ההליך הפלילי, ותפגע בהפרדה הנדרשת בין התובע לשופט. גם הצעות נוספות כמו ניתוק התלות התקציבית והמינהלית ברשות המבצעת והעמדת נשיא בית המשפט העליון בראש הוועדה למינוי שופטים עשויות למצב את הרשות השופטת מעל לרשות המחוקקת – כריבונית ואוטונומית, ולהפוך את השופטים ל”גורם על חוקי”.

הוא כן ציוני

ברק שמצהיר על עצמו כציוני בכל רמ”ח אבריו ושס”ה גידיו לא זקוק לתעודת הכשר בדבר נאמנותו למדינת ישראל כמדינה יהודית וציונית. תרומתו למפעל הציוני בארץ ובחו”ל מדברת בעד עצמה. על אף חילוקי הדעות שיש לי עמו אני מזדהה לא פעם עם התלבטויותיו הקשות באיזון שבין משמר זכויות האדם וזכויות המיעוטים, אל מול תביעות, לעתים מוגזמות, לעתים בוטות ולא לגיטימיות, להעצמת כוח הביצוע הביטחוני, הכלכלי והמנהלי של השלטון. אני שותף מלא לדאגתו לעתיד היחסים בין היהודים לערבים אזרחי המדינה, הן מההבט הערכי והן מההבט המעשי. למרות שהאחריות המרכזית (אם כי לא הבלעדית) לתקינות מערכת היחסים בין הקבוצות והעדות השונות שבאוכלוסיית ישראל מוטלת על הממשלה ועל הרוב הדמוקרטי, איני בטוח שהרוב היהודי וממשלות ישראל לדורותיהן פועלים כמתחייב מהאחריות הכבדה הזאת.

כניצול שואה, מדגיש ברק בשיחות אתו כי “יש חשיבות אדירה למדינת ישראל מבחינת הקיום היהודי בתפוצות. מכאן גם החשיבות הגדולה שיש לביטחון של מדינת ישראל ולציונות. כל אלה הם מרכיבים מרכזיים של החשיבה שלי”. בנאומו השנוי במחלוקת במרכז רבין בשבוע שעבר חזר ברק ואמר ש”ליהודים יש מפתח מיוחד כדי להיכנס למדינה הזאת. זהו חוק השבות. אבל ברגע שאנו בבית כאן במדינה כולנו שווים”.

אכן, מדינה דמוקרטית חייבת לקיים שוויון זכויות ולטפח תחושת שיתוף של כל אזרחיה בקיומה פיתוחה ושגשוגה. ואולם בסופו של דבר הייעוד של המדינה היהודית והציונית אינו מקלט פיסי בלבד. המדינה הזאת נוסדה במטרה ליצור מסגרת מדינית שבה אמורות להתפתח חוליות נוספות בחייו הלאומיים, הדתיים והתרבותיים של העם היהודי. זוהי מחויבות עמוקה החורגת בהרבה מעבר לחובתה להעניק מפתח חינם ליהודי התפוצות.

אני סבור שהפרופ’ בנדור והפרופ’ סגל יכולים היו לחלץ מברק התייחסות ערכית, ראויה ומפורטת יותר בשאלת היקף המחויבות של המדינה הדמוקרטית להגשמת ערכיה של המדינה היהודית הציונית.

השיח הישראלי בדבר דמותו המורכבת של השופט אהרן ברק, ומשנתו המשפטית השנויה במחלוקת, מאופיין בחד-צדדיות בולטת ומקוממת. במערכת המשפט, באקדמיה, בתקשורת, ברשות המבצעת והמחוקקת לא ניתן מקום ראוי למי שהעזו לחלוק על דעותיו ועל משנתו המשפטית. למסתייגים הודבק התואר “אויבי שלטון החוק”.

השיח הזה היה יוצא נשכר הרבה יותר לו המראיינים היו מסירים את הכפפות ובאמצעות חקירת שתי וערב היו מצליחים לפרוץ את המחסומים שהציב ברק בפניהם. החמצתם הותירה סימני שאלה רבים. עושה כובעים גאוני? להטוטן מבריק? משפטן נביא שחידש לדורות? או רטוריקן שקסמו יפוג במהרה? ואולי קצת מזה וקצת מזה? גם לאחר שקראתי בעניין רב את הספר החד-צדדי הזה נותרתי בערפל. כנראה שאאלץ לקבל את המלצתו של ברק ולהמתין עד 120 להתבהרות.

השר מיכאל איתן הוא משפטן, והיה חבר בוועדה למינוי שופטים

השר מיכאל איתן השתתף כאחד הדוברים המרכזיים בכנס בינ”ל יוקרתי על ביקורת שיפוטית שנערך בחודש אפריל השנה, בבית הספר למשפט ע”ש קרדוזו, באוניברסיטת ישיבה, ניו-יורק, ארה”ב.

בכנס, שהתמקד בבחינה השוואתית של הליכי הביקורת השיפוטית בארה”ב, קנדה וישראל, השתתפו משפטנים בכירים, שופטים, פרקליטים ואנשי אקדמיה משלושת המדינות.

לצד השר איתן נכחו בכנס גם פרופ’ דניאל פרידמן- שר המשפטים היוצא; שופט ביהמ”ש העליון- אליקים רובינשטיין; ופרופ’ שלמה סלונים מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

בין יתר הדוברים- שופט ביהמ”ש לערעורים בארה”ב (7^th Circuit) ריצ’רד פוזנר; שופט ביהמ”ש העליון הקנדי מוריס פיש; חבר הפרלמנט הקנדי ושר המשפטים בדימוס ארווין קוטלר; וכן מרצים בכירים ועו”ד בכירים בתחום המשפט הציבורי- פרופ’ אליזבת’ דפיס, פרופ’ מרסי המילטון, פרופ’ מיכאל הרץ, עו”ד נתן לוין ועו”ד ד”ר ג’ניס סוקולובסקי.

בדברים שנשא, מתח השר איתן ביקורת חריפה על מגמות הביקורת השיפוטית המרחיבות בבג”צ, בעקבות התהליך המכונה “המהפכה החוקתית”, ובעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת מזרחי (ע”א 6821/93, בנק המזרחי המאוחד בע”מ נ’ מגדל כפר שיתופי, פ”ד מט(4), 221).

לדברי השר איתן, בחינה היסטורית ביקורתית מגלה כי הכנסת מעולם לא פעלה כרשות מכוננת בעת חקיקת חוק יסוד: חופש העיסוק, וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ב-1992, ולכן אין לייחס לחוקי היסוד מעמד נורמטיבי על-חוקתי, המקנה  לבג”צ סמכות לפסול חקיקה ראשית של הכנסת.

במסגרת דיון נפרד, התייחס השר איתן גם להליך מינוי שופטים בישראל, על-ידי הוועדה לבחירת שופטים. לדבריו, הוועדה לבחירת שופטים, במתכונתה הנוכחית, אינה מקנה משקל מספיק לנבחרי הציבור. כפי שהסביר השר איתן, הרכב הוועדה, הכולל שלושה שופטי בית המשפט העליון, שני נציגים מלשכת עורכי הדין,  שני נציגי הממשלה ושני נציגי הכנסת - יוצר כשל שיטתי המקנה לנציגי בית המשפט העליון מעמד על בבחירת השופטים.

כך, שלושת נציגי הרשות השופטת בוועדה תומכים, ע”פ הנוהג המקובל בבית המשפט העליון, פה אחד במועמד  שהוחלט בהיוועצות מוקדמת בין השופטים. ועוד, באופן מסורתי נציגי לשכת עורכי הדין תמכו גם הם לאורך השנים במועמדי הרשות השופטת. נציגי הכנסת בוועדה, נציג האופוזיציה ונציג הקואליציה מנטרלים זה את זה אוטומטית, וכך יוצא שישנו רוב אוטומטי לנציגי בית המשפט העליון בוועדה לבחירת שופטים.

לכן, טען השר איתן, יש להגביר את משקלם של נציגי הציבור בוועדה לבחירת שופטים, ולהקנות להם מעמד כמותי עודף בין חברי הוועדה.

נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר, כתב מכתב לשר מיכאל איתן, והעביר לעיונו מאמר העוסק בשיתוף הציבור בחיים הדמוקרטיים באמצעות האינטרנט. המאמר נכתב על ידי מר יוסף יעלי, ובו טען כי ”החיסרון המרכזי של הדמוקרטיות של היום הוא אי-שיתוף העם בפעולות הממשל בין הבחירות. טכנולוגיות המחשוב והאינטרנט, ביחד עם פיתוח חשיבה חדשה, מאפשרים שליטה של העם על התנהלות הממשל גם בין בחירות לבחירות, ובכך לממש הלכה למעשה את משמעות המילה דמוקרטיה”.

השר איתן השיב לשופט שמגר במכתב שכותרתו: “דמוקרטיה מתקדמת באמצעות רשת האינטרנט”, ובו כתב כי הוא “מסכים עם קביעתו הבסיסית, לפיה הטכנולוגיה תשפיע על התפתחות הדמוקרטיה”, וציין כי הוא פועל לקידום “עקרונות השקיפות ושיתוף האזרחים בפעילות השלטונית, וזאת באמצעות הכלים החדשים שהטכנולוגיה מעמידה לרשותנו שלא היו ידועים בעבר”.

למרות זיהויו המובהק כמתנגד לאקטיביזם השיפוטי, כתב השר מיכאל איתן כי בעידן המידע שבו יש לציבור יכולת השפעה על מקבלי ההחלטות באמצעות הטכנולוגיות החדשות, ובראשן רשת האינטרנט – “ישתנה גם תפקידה של הרשות השופטת, והיא תהפוך להיות אחד הבלמים שיאזנו את הלחץ שההמונים יכולים להפעיל באמצעות הטכנולוגיה החדשנית על נבחרי הציבור, ולמנוע תהליך של קבלת החלטות כתגובה פזיזה לקול ההמון”.

לקריאה נוספת: מכתבו של השר מיכאל איתן לנשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר�

בתוכנית “דין ודברים” ברשת ב’ ששודרה היום (א’) בהנחייתם של העיתונאים משה נגבי ואיריס לביא, נדונה השאלה האם צה”ל יכול לבדוק בעצמו את הטענות העולות מעדויות החיילים אודות פעילות צה”ל בעזה במסגרת מבצע “עופרת יצוקה”? כמו כן נשאל יו”ר הכנסת בפועל ח”כ מיכאל איתן, מדוע דרישתו לכונן חוקה אינה באה לידי ביטוי במשא ומתן הקואליציוני שמנהל יו”ר הליכוד וראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו?

משה נגבי, שהיה הדובר הראשון, טען כי אסור בשום פנים לתת לצה”ל לנהל את החקירה, שכן “לא יעלה על הדעת שהגוף הנחשד יחקור את עצמו… ואף אחד בעולם לא יאמין שזו חקירה בלתי תלויה”. פרופ’ מרדכי קרמניצר התייחס לביטוי של מפקדי צה”ל לפני המבצע לפיו “אסור לרחם”, ואמר כי “אם הם רוצים להגיד שאסור לרחם על האויב – זה מסר שאני מזדהה איתו, אבל אם מישהו עלול להבין שאסור לרחם גם על ילדים ואזרחים – זה מסר מאוד בעייתי ומדאיג”.

ח”כ מיכאל איתן הביע הסתייגות עם חלק מהדברים שנאמרו והסכמה עם חלקם האחר. איתן אמר כי המחוייבות של צה”ל לערכים אינה רק עניין להצהרות, אלא מדובר במחוייבות ממשית שצריכה לבוא לידי ביטוי מעשי בשטח, וכל בר דעת מבין שלמחוייבות הזאת יש מחיר. “אני חושב שהצבא בהחלט צריך להקפיד” אמר, והוסיף: “אני לא שם כעת את הצבא כחשוד, אבל על רקע הדברים שהתפרסמו, אני כן שם את הצבא כאחראי לבדוק את הדברים”.

בהתייחס לטענות של משה נגבי נגד חקירת הצבא את עצמו, אמר מיכאל איתן: “אני בתוקף תפקידי כיו”ר ועדת החוקה יזמתי מהלך חסר תקדים, כאשר ועדת החוקה לקחה לעצמה את הסמכות, והצבא שיתף איתנו פעולה, ועשתה ביקורת על הנושא של שמירת זכויות אדם על ידי צה”ל. אלופי צה”ל הגיעו לוועדה ונתנו לנו דיווחים. נתנו לארגוני זכויות האדם במה להופיע ולשמוע, לעשות את הבירורים כמה שאפשר, כלומר; מול האיזון הנכון של הצורך המבצעי”.

מיד לאחר מכן העלה ח”כ איתן שאלה לדיון: “במהלך הפעילות בעזה ראיתי את אחד המחבלים מקונן על כך שצה”ל משנה את כללי המשחק בזה הלשון; הצבנו נשים וילדים על בית שבו פעלו מחבלים אוכסנו בהם חומרי חבלה – וצה”ל בכל אופן הפגיז. ואני שואל את השאלה הבאה: עומדים על הגג אזרחים שיודעים שהם מגינים על מקום שממנו משגרים רקטות… האם אין לצה”ל זכות מוסרית להפגיז את המקום הזה? מה דינם של אזרחים שהופכים את עצמם לחיילים?

חוקה לישראל: להוציא את מדינת ישראל מהביצה

איריס לביא הזכירה את קריאתו של מיכאל איתן לכונן חוקה לישראל במהלך נאומו בפתיחת הכנסת ה-18, ואמרה כי נראה שזה לא מעסיק את שאר חברי מפלגת הליכוד ואת יושב ראש התנועה. איתן אישר כי אכן אלה הם פני הדברים מבחינה פוליטית, והסביר כי חוקה היא התשתית שבלעדיה לא יכולה להתקיים מדינה מודרנית. “מדינת ישראל שרויה בביצה, ועלינו לחלץ אותה משם” אמר.

משה נגבי פנה למיכאל איתן, ואמר: “אתה אמרת דברים כדורבנות בכנסת, ואני ממש מחאתי כפיים מול הטלוויזיה. בנימין נתניהו, ראש מפלגתך, מנהל משא ומתן קואליציוני, לא ראיתי שהנוש הזה של דרישה לחוקה עולה שם. והרי ידוע לך מניסיונך שאם לא תהיה הסכמה קואליציונית בנושא הזה – לא יקרה כלום”. איתן השיב כי בנושא הזה הוא חש לאו דווקא כחבר ליכוד אלא כאזרח ישראלי, כשם שהנושא הנו חוצה מפלגות. לסיום אמר איתן: “צר לי מאוד שקדימה, הליכוד, העבודה וישראל ביתנו לא מתארגנים לנושא הזה… ולא מקימים ועדה לכינון חוקה. ואתם יודעים מה, אם לא חוקה שלמה – לפחות שינוי שיטת המשטר וייצוב השלטון”.

אנו מגישים בפניכם, את נאומו המלא של יו”ר הכנסת בפועל – ח”כ מיכאל איתן, בטקס השבעת חברי הכנסת ה-18: “כבוד נשיא המדינה מר שמעון פרס, כבוד ראש הממשלה מר אהוד אולמרט, כבוד נשיאת בית-המשפט העליון הגברת דורית בייניש, חברי הכנסת לשעבר ובהווה, אורחות ואורחים יקרים, אפתח בתפילה: אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. הגן עליה באברת חסדך, ופרוש עליה סוכת שלומך, ושלח אורך ואמיתך לראשיה, ליועציה ולשריה, ותקנם בעצה טובה מלפניך. חזק את ידי מגיני ארץ קודשנו, והנחילם אלוהינו ישועה ועטרת ניצחון תעטרם, ונתת שלום בארץ ושמחת עולם ליושביה”.

גבירותי ורבותי, בט”ו באב תשמ”ד, אוגוסט 1984, כאן, באולם המליאה, בישיבת הפתיחה החגיגית של הכנסת האחת-עשרה, התחייבתי לראשונה, כאחד מחברי הכנסת הצעירים, לשמור אמונים למדינת ישראל ולקיים באמונה את שליחותי כחבר הכנסת. מעמד מרגש זה חרות היטב בזיכרוני, כאילו אירע אתמול. מאז חזרתי על ההתחייבות הזאת עוד שבע פעמים. מעט, אבל מספיק כדי להפוך אותי לוותיק חברי הכנסת. היום, מתוקף תפקידי, אני מחייב בהצהרת האמונים את עמיתי חברי הכנסת, ובכללם גם צעירים כמוני, שזו להם הפעם הראשונה.

לקראת פתיחת הישיבה שאל אותי אחד מחברי הכנסת הצעירים אם גם היום, בפעם השמינית, אתרגש לקראת טקס ההשבעה כמוהו וכמו בני משפחתו, שנראים כל כך נרגשים. שאלתו הזכירה לי יולדת שהובהלה לחדר הלידה ללידה השמינית שלה, וכשנשאלה אם היא מתרגשת, היא השיבה: “כן, מתרגשת, אבל אתם יודעים מה? בפעם הראשונה התרגשתי הרבה יותר”.

הכנסת מציינת בימים אלה, סמוך לישיבת הפתיחה החגיגית של הכנסת השמונה-עשרה, גם את יום הולדתה ה-60. יש סיבות טובות לחגיגה הדמוקרטית, אבל אסור שטקסים ונאומים חגיגיים יסתירו את כישלוננו, כישלון חברי הכנסת הוותיקים מאז ימי הכנסת הראשונה ועד לכנסת השבע-עשרה. נכשלנו 17 פעמים. נכשלנו בביצוע המשימה הלאומית החשובה ביותר שהכנסת קיבלה עליה – נכשלנו בכינון חוקה למדינת ישראל. אנו זקוקים לאחדות לאומית אמיתית ושעת רצון משותפת לכולנו כדי שנמלא את חובתנו למדינה ונעניק לה חוקה – כלי חיוני שיש בו כדי להעצים את האזרח, את החברה ואת המדינה.

האחדות הלאומית הנדרשת מאתנו אינה מתבטאת בהסכמות בדבר חלוקת תיקים ומנעמי השלטון. האחדות הלאומית בהקשר של החוקה גם אינה מחייבת תמימות דעים או ויתור על עמדות ערכיות. האחדות הלאומית שנדרשת מאתנו היא היכולת לקבל כללי משחק מוסכמים, כללי משחק שכולנו נהיה כפופים להם. כולנו, קרי – הכנסת, הממשלה, מערכת המשפט ותושבי המדינה.

אני נמצא כאן עם כל חברי, חברי הכנסת השמונה-עשרה. אני מתבונן בכם מהדוכן ושואל את עצמי: האם נצליח בתקופת הכהונה הזאת להשלים את מפעל החוקה? האם נצליח לפרוע את חוב הדורות שהכנסת חבה למדינה ולאזרחיה?

מהו חוב הדורות הזה? בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל נקבע כי השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה יפעלו על בסיס חוקה שתקבע אספה מכוננת. קביעה זו בהכרזת העצמאות נשענה על החלטת האומות המאוחדות מיום כ”ט בנובמבר בדבר הקמת מדינה יהודית.

בט”ו בשבט תש”ט, 1949, התכנסו הצירים שנבחרו לאספה המכוננת לישיבת פתיחה חגיגית. יומיים בלבד לאחר מכן הם קיבלו החלטה דרמטית – הם החליטו כי האספה המכוננת תסיים את תפקידה וכי האספה המכוננת תהיה לבית-המחוקקים הקבוע של מדינת ישראל ותיקרא הכנסת הראשונה.

יש הטוענים כי ההחלטה בדבר הקמת הכנסת התקבלה ללא סמכות, שהרי העם שלח צירים לאספה המכוננת לכונן חוקה, והנה, הנבחרים לא מילאו את שליחותם; הם לא כוננו חוקה, וגם לא החזירו לציבור ששלח אותם את המנדט שבשמו נבחרו. במקום זאת, הם הכריזו על עצמם חברי הכנסת בלי שנבחרו בכלל להיות כאלה.

המסע המפותל לכינון חוקה בישראל נמשך מאז ועד היום. כל חבר כנסת, בכל כנסת וכנסת, חייב לראות את עצמו כאילו הוא ציר באספה המכוננת ועליו לשלם את החוב שחבה הכנסת לאספה המכוננת ולאזרחי המדינה ולקיים את ההתחייבות לכונן חוקה.

במסגרת דיוני ועדת החוקה הגענו להסכמות רבות, אולם גם נתגלעו חילוקי דעות בנושאים שונים. בשלושה נושאים התעצמו חילוקי הדעות האלה עד לכדי סלעי מחלוקת.

סלע המחלקת הראשון הוא זהותה הלאומית של המדינה ומעמד המיעוטים בה. תכלית הקמתה והגיון קיומה של מדינת ישראל נובעים מזכותו הטבעית הבלתי-מעורערת של העם היהודי להקים בית לאומי, מדינה יהודית ריבונית, בארץ-ישראל. העם היהודי, שהיה מיעוט בארצות גלותו, מחויב לשמור על זכויות המיעוטים במדינתו, כדברי זאב ז’בוטינסקי בשנת 1923, ואני מצטט: “הריני נכון להישבע בשמנו ובשם כל נכדינו כי לעולם לא נפעל בניגוד לעקרון שוויון הזכויות, ולעולם לא ננסה לדחוק מישהו מארצנו”.

במסעותי בארץ לכינון החוקה ביקרתי בין השאר בחיפה ובסח’נין. פגשתי קבוצות של אזרחים ישראלים-ערבים, ולא אכחד – הפערים גדולים. גדולים מדי. יש הטוענים שלא ניתן לגשר על הפערים ולכונן חוקה משותפת עם ערביי ישראל.

אני שואל: האם נעשה ניסיון רציני בשני הצדדים לקיים דיאלוג על חוקה? דווקא החוקה היא אמצעי להבטיח לאזרחי ישראל הערבים מסגרת שוויונית, שבה יחיו כאזרחים נאמנים, גאים במורשתם, בתרבותם ובשפתם. השלום עם שכנינו הערבים חשוב. השלום בתוכנו, בין כל אזרחינו, חשוב ודחוף הרבה יותר.

סלע המחלוקת השני נובע מהקשר שבין הדת למדינה, בין חוקתו של העם היהודי לחוקתה של מדינת ישראל. בפרקי אבות נאמר: “משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה”. חוקת העם היהודי, שניתנה במעמד הר סיני, עברה מדור לדור אלפי שנים, גיבשה את עמנו ושמרה עליו בתנאים ובתלאות שעמים אחרים לא שרדו.

אהרן דוד גורדון, מבשר רעיון העבודה העברית, אבחן: “דתנו אינה, בדומה לדתם של עמי אירופה, ילידת חוץ, כי אם יצירת רוחנו הלאומית. דתנו מובלעת בכל איברי רוחנו הלאומית, ורוחנו הלאומית מובלעת בכל איברי דתנו, עד כי לא רחוק לאמור כי דתנו היא עצם רוחנו הלאומית ולא לחינם התקיימנו בכוחה עד היום”.

החוקה הדתית של העם היהודי שמרה על קיומו הלאומי, אולם לא ניתן לכונן במדינת ישראל חוקה יהודית דתית בלי לפגוע בזכויותיהם של מי שאינם יהודים או בזכויותיהם של יהודים שמבקשים לקיים חיים חופשיים מדת. המתח המוגזם בחברה הישראלית בין דתיים לחילונים יכול להיות מופג בפשרה חוקתית, שבמסגרתה הדתיים ישלימו עם העובדה שחוקתה של מדינת ישראל אינה יכולה להיות זהה לחוקתו של העם היהודי. החילונים מצדם יקבלו את האבחנה של א”ד גורדון בדבר השילוב בין הדת ללאום, ישריינו בחוקה מעמד לערכים לאומיים דתיים כמו השבת, מועדי ישראל וכשרות, ויגלו סובלנות לטיפוח מוסדות ותרבות תורניים.

סלע מחלוקת שלישי הוא שיטת הממשל. בשנה ה-61 של מדינת ישראל הפוליטיקה הישראלית עסוקה בהרכבת קואליציה להקמתה של הממשלה ה-32 בתולדות מדינת ישראל. כהונתה הממוצעת של ממשלה בישראל היא פחות משנתיים. לאחר הקמת הממשלה כל ראש ממשלה נאלץ להשקיע מאמצים אדירים לתחזק אותה מול כנסת שמאיימת להפילה בכל יום שני.

על מערכת היחסים הלקויה בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת אין צורך להכביר מלים. הפוליטיקה הישראלית נמצאת בנקודת שפל. הציבור מאבד אמון בנבחריו, בשריו ובשופטיו. כך אי-אפשר לנהל מדינה. דרוש שינוי חוקתי. עלינו לעצב מחדש את מערכת הבלמים והאיזונים בין רשויות השלטון. הכנסת צריכה להשקיע פחות מאמצים במאבקים להפיל את הממשלה או להגן עליה, ולהתמקד יותר בעבודת חקיקה, בבקרה על הממשלה ובדיונים בשאלות של מדיניות.

יש להעניק לממשלה יותר יציבות ולהעצים את כוח משילותה, אבל בזהירות. במקביל לצעדים האלה עלינו לשריין את זכויות האזרח והאדם מפני שימוש לא ראוי בסמכויות השלטון. בחוקה יש לתחום בקווים ברורים יותר את הגבולות בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת.

חשוב גם לשנות את שיטת הבחירות, כך שהציבור יוכל לא רק לבחור במפלגה שהוא מעדיף אלא גם להשפיע על הרכבה הפרסונלי. ככל שנעודד יותר אחריותיות של הנבחר כלפי הבוחר, כך נקבל בתמורה יותר אמון של הבוחר בנבחר.

חברי חברי הכנסת, אורחות ואורחים, שלושת סלעי המחלוקת שעליהם דיברתי משקפים בעיות יסוד של החברה והמדינה. אסור לנו לנהוג כבנות יענה, ולחשוב שאם נימנע מלתקוף את הבעיות הן תיעלמנה מעצמן. ההיפך הוא הנכון, הן רק תתעצמנה. החוקה יכולה לסייע לנו לתחום את היקף המחלוקות ולקבוע את כללי הוויכוח וההכרעה בהן בדרך דמוקרטית. החוקה היא אמצעי חיוני ויעיל להעצמת האזרח, החברה והמדינה. אזרח שזכויותיו מוגנות וכתובות עלי ספר הוא אזרח נאמן, שיש לו אינטרס לשמור על החוקה ועל המדינה – שהן אלו שמאפשרות לו למצות את כישוריו ולהגשים את שאיפותיו. החברה, שמורכבת מקבוצות שונות, זקוקה לחוקה, שתעניק לכל קבוצה ייחודית את היכולת לשמר ולפתח ערכים קולקטיביים – תרבותיים, חברתיים ודתיים. העצמת האזרח ובניית חברה ישראלית רב-תרבותית עם חוקה משותפת הן הערובה לבניית מדינה חזקה ובטוחה.

אתגר החוקה כולו נתון בידינו, עמיתי חברי הכנסת השמונה-עשרה, בידינו בלבד. בידינו. זו סוגיה שאינה תלויה בגורמים חיצוניים, היא סוגיה פנימית שלנו. אם רק נרצה ונתאמץ – נצליח. נצליח לפרוע את החוב, נצליח להעצים את היחיד ואת החברה, נפתח פרק חדש בחיי המדינה, נצליח לשפר את היחסים בינינו לבין הציבור ונפיח רוח של תקווה, רוח של שינוי לטובה. נעניק חוקה למדינת ישראל.

פתחתי בתפילה ואסיים בברכה. במקורותינו נאמר כי בשעה שבית-המקדש ניצב בהר המוריה בירושלים, נהגו משמרות הכהונה ששירתו בו להתחלף ביניהן. אנשי המשמר היוצא בירכו את אנשי המשמר הנכנס במלים אלו: “מי ששיכן את שמו בבית הזה ישכן ביניכם אהבה, אחווה, שלום ורעות”.

אחתום את דברי בטקס זה, טקס חילופי המשמר של משכן הדמוקרטיה הישראלית, באותה ברכה עתיקה: מי ייתן והשוכן במרומים ישכין בבית הזה אהבה, אחווה, שלום ורעות.

The speech in English

לכבוד

ח”כ מיכאל איתן

שלום רב,

פונה אליך אזרח, חבר ליכוד ומי שמתכוון להצביע לליכוד בבחירות הקרובות. פנייתי היא בעניין תופעה קשה וחמורה אשר, לצערי, תופסת לה מקום של ממש בהנהגה הציבורית במדינה. תופעה אשר, לשמחתי, בחרת בצורה זו או אחרת להלחם בה וע”כ בחרתי לפנות אליך, ואסביר את דברי:

זה לא סוד כי מהרגע שהודחה מן השלטון הפוליטי אותה קבוצה הגמונית שהזדהתה עם ערכי העבודה, היא החלה לחפש דרכים אחרות לשלוט במדינה. קבוצה זו הפיצה את התפיסה שיש לצמצם את סמכויות השלטון, ואנשיה הטמיעו את העיקרון שהכל שפיט ע”מ להפוך את בית המשפט לאמצעי המרכזי להשלטת ערכיהם על החברה הישראלית (אפשר לראות בסיס אקדמי לדברים אלו בספרו של מנחם מאוטנר, “משפט ותרבות”).

כך יוצא כי בשנים האחרונות ישנה קבוצת משפטנים חד גונית בדעותיה ובשאיפותיה, הממנה את עצמה בצורה נצחית, תוך כדי הדרת רבים וטובים מהמערכת המשפטית שאינם מישרים קו עם אותה קבוצה (ראה ערך ביטול מינוי פרופ’ רות גביזון).

אחת ההשלכות הקשות של מצב זה הינה המציאות בה הציבור היהודי-ישראלי אשר מביע את דעותיו ורצונותיו באמצעות שליחיו במפלגות השונות ע”מ לעשות את דברו (כפי שהדמוקרטיה מחייבת), ומגלה כי, בסופו של דבר, רבות מההחלטות כבדות המשקל והקריטיות – בעלות קנה מידה לאומי, נופלות בסופו של דבר לפתחה של אותה כת שמנציחה את עצמה במערכת המשפט ואשר רחוקה מאוד מלייצג את העם, או לפחות באופן יחסי לאוכלוסיה בחברה הישראלית.

ישנן דוג’ רבות לכך, אך בכ”ז אחת מהדוג’ הבולטות זוהי פסילתו בעבר של עזמי בשארה ע”י מי שהוסמך לכך – נציגי העם בכנסת, בשל התבטאויותיו הקשות נגד מדינת ישראל כמדינה יהודית, ומשזה נפסל מצא את עצמו משוחרר מאותה החלטה, כשהשופט חשין, החליט כשהוא כן ראוי. כך נפערת תהום עמוקה בין רובו של הציבור היהודי החי במדינה המאמין במינימום של זהות יהודית לאומית אותנטית, ומשם שואב את רעיונותיו בסוגיות הלאומיות, לבין אותה כת השולטת במערכת המשפט אשר שופטת על פי סולם ערכים שמאלני – נאור (“ע”פ נאורות אומות העולם”, השופט ברק). גם זה, לצערי, רק במידה וזה משרת את דעותיהם הפוליטיות. הדברים הגיעו לאבסורד כזה עד די כך שעו”ד מיכאל ספרד, המייצג את שלל ארגוני השמאל הקיצוני מכנה את בית המשפט העליון “המגרש הביתי”.

בברכה,

ט. ח.

רחובות

מאת כתבת אתר News1 רותי אברהם: במקום ויכוחים – ועדה חדשה. ועדת ביקורת המדינה החליטה (יום ד’, 7.1.09) על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לנושא הטיפול במפונים. הוועדה תחקור את הטיפול בהם בנושאי: חקלאות, תעסוקה, ישובי הקבע ו”השפעת המחדלים על מצבם הנפשי והבריאותי ועל החוסן החברתי הקהילתי והלאומי”. כמו-כן ייחקר נושא מיגון הישובים.

ההחלטה באה בעקבות פרסום (ד’) דוח מיוחד נוסף של מבקר המדינה השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס, על הטיפול במפונים בנושאי מגורי הקבע, הטיפול בשיקום התעסוקתי של המפונים, בעלי המפעלים והחקלאים, וכן על הטיפול במפונים בנושאי רווחה. קדם לדוח מיוחד זה, דוח שפורסם במרץ 2006 ועניינו מיגון הישובים.

מדובר בהחלטה שנועדה להחליף החלטה קודמת של הוועדה, אשר בעקבותיה הוגשה עתירה להורות על ביטולה. העותר, ח”כ לשעבר אברהם פורז, טען כי בכתב המינוי נכללו נושאים תוך חריגה מסמכות ועדת הביקורת. סמכותה, לטענתו, נוגעת רק לנושאים הנכללים בדוח מיוחד מטעם מבקר המדינה ובדוח המיוחד האחרון בנושא המפונים, נושאים אלו לא נבדקו.

כאמור, בהחלטה של ועדת הביקורת להקים את הוועדה הממלכתית נכתב עוד כי מדובר ב”החלטה חדשה הנדרשת על-מנת שאל מול עיני וועדת החקירה יעמדו הממצאים החדשים של המבקר מהדוח הנוסף, כבסיס לעבודת ועדת החקירה”. הוועדה מדגישה בהודעתה כי בהחלטה זו אין כדי “לסטות מעמדתה הקודמת של הוועדה לפיה אם לא היה מוגש הדוח הנפרד הנוסף, היה בסמכותה להקים את וועדת החקירה. אולם, כדי לייתר ויכוחים ולאפשר למנות את חברי וועדת החקירה על-מנת שזו תתחיל בעבודתה, קיבלה הוועדה החלטה חדשה זו”.

בעד ההחלטה החדשה על הוועדה הממלכתית הצביעו: יו”ר הוועדה ח”כ מיכאל איתן, חברי הכנסת עמירה דותן, פרופ’ אריה אלדד, אלחנן גלזר, מיכאל נודלמן, יעקב ליצמן וזאב אלקין. התנגד להקמת הוועדה: ח”כ אבשלום וילן.

הוועדה הודיעה עוד כי תגיש את החלטתה זו לבג”צ ותבקש לבטל את צו הביניים ולמחוק את עתירתו של פורז (בג”צ 10618/08).

בכתבה זו אנו נציג בפניכם כיצד הסתיים לו עימות נוסף בין הרשויות; המחוקקת והשופטת. הפעם מדובר במחלוקת משפטית בדבר הסמכות הנתונה לוועדה לענייני ביקורת המדינה להקים ועדת חקירה ממלכתית. בנוסף לעימות זה, אנו עדים גם להתערבות של היועץ המשפטי לממשלה כנגד הקמתה של ועדת החקירה הממלכתית בנושא הטיפול במפוני גוש קטיף וצפון השומרון. ח”כ מיכאל איתן עמד בתוקף על עצמאות הכנסת וועדת הביקורת בכללה מול בית המשפט – ומאבקו הוכתר בהצלחה.

הנה השתלשלות הפרשה, צעד אחר צעד

בשבוע שעבר הגיש ח”כ מיכאל איתן לידי נשיאת בית המשפט העליון, הגב’ דורית בייניש, את כתב הסמכות להקמת ועדת החקירה. במכתב זה נאמר לבסוף ”אשמח לשמוע את הערותייך לעניין הנוסח המוצע, ככל שישנן כאלה, ואף להביאן במידת הצורך לדיון בוועדה”.

ביום ה-09.11.08 התקבל בלשכתו של ח”כ מיכאל איתן מכתב מאת היועץ המשפטי לממשלה, ובו נטען בין היתר כי “נראה, בכל הכבוד, כי החלטה זו של ועדת הניסוח סותרת את החלטת הוועדה ואת הוראות החוק, והיא אינה יכולה לשמש בסיס להקמתה של ועדת חקירה”. בשלהי חוות הדעת קובע היועץ המשפטי לממשלה: “אני סבור כי קיים הכרח להחזיר את העניין לגוף המוסמך - מליאת הוועדה לענייני ביקורת המדינה – אשר תוכל לקבל החלטה וכו’”.

בתגובה למכתבו זה של היועמ”ש, פנה ח”כ מיכאל איתן ליועצת המשפטית של הכנסת, עו”ד נורית אלשטיין, וביקש את התייחסותה. היועצת המשפטית לכנסת קבעה בחוות דעתה כי “לא מצאתי כי היתה חריגה מסמכות הוועדה בכתב ההסמכה להקמת ועדת החקירה, המצדיקה החזרת העניין  לדיון נוסף”. בעקבות זאת, השיב ח”כ איתן לעו”ד מני מזוז ביום ה-18.11.08 כי “לאור חוות הדעת הזו, אני מעריך שגם אם יתקיים דיון נוסף – לא יהיה שינוי בהחלטת הוועדה, ועל כן איני מוצא טעם להיענות לפנייתך”.

עד כאן אנחנו עדים למחלוקת בפרשנות המשפטית בין היועץ המשפטי לממשלה, עו”ד מני מזוז מצד אחד, לבין היועצת המשפטית לכנסת, עו”ד נורית אלשטיין, וחבר הכנסת מיכאל איתן מצד שני, באשר לחוקיות כתב ההסמכה להקמת ועדת החקירה בנושא הטיפול במפוני גוש קטיף וצפון השומרון. בנקודה זו מדגיש ח”כ איתן כי היועץ המשפטי לממשלה מייצג למעשה את הממשלה שהיא גוף המבוקר על ידי ביקורת המדינה המשלבת את מבקר המדינה ואת הוועדה לענייני ביקורת המדינה, ועל כן העמדה הרלוונטית לעניין זה היא של היועצת המשפטית לכנסת בלבד.

אולם כאן נכנסת לתמונה נשיאת בית המשפט העליון, הגב’ דורית בייניש. במכתב ליו”ר הוועדה, ח”כ איתן, היא מתייחסת לחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה האמורה לעיל, ופותחת באמירה הבאה: “כידוע לך, אם מחליטה ועדת ביקורת המדינה על מינוי ועדת חקירה ממלכתית לאחר שהתקיימו התנאים הקבועים בחוק, תכובד ההחלטה על ידי נשיא בית המשפט העליון”. בהמשך הוסיפה הגב’ בייניש: “נראה על פני הדברים כי נכונה הקביעה של היועץ המשפטי לממשלה שכתב המינוי והמנדט שניתנו לוועדת החקירה אינם דנים בנושאים העולים מהדו”ח”.

בשלהי דבריה, הוסיפה נשיאת ביה”מ העליון כי “אני מניחה שאם יתקיים הליך תקין ותתקבל החלטה להקמת ועדת חקירה בהתאם למגבלות החוק, ניתן יהיה גם לממש את תכלית החקירה. כשתתקבל החלטה כדין, אין ספק כי לא יוותר לי אלא לכבד את ההחלטה ולמנות את הוועדה”. במילים אחרות, לדבי הנשיאה בייניש, ההחלטה ככל הנראה אינה חוקית כדברי היועמ”ש שהיא חותמת על חוות דעתו, ועל כן לעת עתה אין לאשר את הקמתה של ועדת החקירה.

בתשובתו לגב’ בייניש, ולאחר שהבהיר כי הצעתו לשמוע את הערות נשיאת ביה”מ העליון לא נבעה אלא מתוך “כבוד לך אישית ולרשות השופטת שאת עומדת בראשה”, כתב מיכאל איתן כי: “על פי לשון החוק, לא מוטלת עלי כל חובה להתייעץ, ואילו עלייך מוטלת חובה למנות את חברי ועדת החקירה על פי החלטת הוועדה לענייני ביקורת המדינה”. דהיינו שאין זה מסמכותו של נשיא ביה”מ העליון להקים את ועדת החקירה אלא למנות את חבריה, הגוף שבסמכותו למנות את ועדת החקירה אינו אלא הוועדה לענייני ביקורת המדינה בלבד. ובנקודה זו הוא מצרף חוות דעתה של היועמ”ש לכנסת התומכת בעמדה זאת.

בסיום המכתב הוסיף איתן: “בשולי הדברים ברצוני להעיר שבעוד אנו, שלושת רשויות השלטון, מתנגחים בשאלות של סמכויות – חבורות עקורים משם ותלושים מכאן – ממשיכים לדמם ברחבי הארץ. אות קלון על מזוודות שעלינו למחות או לא להיות”.

בתשובת הגב’ בייניש שהתקבלה כמחצית השעה לאחר משלוח מכתבו האחרון של ח”כ מיכאל איתן, נאמר כך: “אלמלא פנייתך אלי, לא הייתי רואה כלל להגיב על החלטת ועדת ביקורת המדינה שהיא, כמובן, רשאית במסגרת סמכויותיה להחליט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית… אם החלטת ועדת ביקורת המדינה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית היא סופית – אין לי אלא לכבד את החלטתה ואקים את ועדת החקירה כמבוקש”.

מעיון בתשובתה זו, אנו עדים לשינוי בעמדתה המוצהרת של נשיאת בית המשפט העליון. ח”כ מיכאל איתן עמד בתוקף על עצמאותה של הרשות המחוקקת אל מול הרשות השופטת, ואכן גם נשיאת בית המשפט העליון הכירה בעצמאות זו ובסמכות הוועדה לענייני ביקורת המדינה להקים את ועדת החקירה הממלכתית בנושא הטיפול במפוני גוש קטיף וצפון השומרון. לא נותר לנו אלא לסיים במילותיו של מיכאל איתן: ”ועדת החקירה קום תקום”.

לקריאה נוספת: עני ממעש אינו זכאי לבקש את סליחת חברו, מכתבו של ח”כ מיכאל איתן לנשיאת ביה”מ העליון בייניש, מכתב תודה מאת ועד מתיישבי גוש קטיף