אנו מגישים בפניכם, את נאומו המלא של יו”ר הכנסת בפועל – ח”כ מיכאל איתן, בטקס השבעת חברי הכנסת ה-18: “כבוד נשיא המדינה מר שמעון פרס, כבוד ראש הממשלה מר אהוד אולמרט, כבוד נשיאת בית-המשפט העליון הגברת דורית בייניש, חברי הכנסת לשעבר ובהווה, אורחות ואורחים יקרים, אפתח בתפילה: אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. הגן עליה באברת חסדך, ופרוש עליה סוכת שלומך, ושלח אורך ואמיתך לראשיה, ליועציה ולשריה, ותקנם בעצה טובה מלפניך. חזק את ידי מגיני ארץ קודשנו, והנחילם אלוהינו ישועה ועטרת ניצחון תעטרם, ונתת שלום בארץ ושמחת עולם ליושביה”.

גבירותי ורבותי, בט”ו באב תשמ”ד, אוגוסט 1984, כאן, באולם המליאה, בישיבת הפתיחה החגיגית של הכנסת האחת-עשרה, התחייבתי לראשונה, כאחד מחברי הכנסת הצעירים, לשמור אמונים למדינת ישראל ולקיים באמונה את שליחותי כחבר הכנסת. מעמד מרגש זה חרות היטב בזיכרוני, כאילו אירע אתמול. מאז חזרתי על ההתחייבות הזאת עוד שבע פעמים. מעט, אבל מספיק כדי להפוך אותי לוותיק חברי הכנסת. היום, מתוקף תפקידי, אני מחייב בהצהרת האמונים את עמיתי חברי הכנסת, ובכללם גם צעירים כמוני, שזו להם הפעם הראשונה.

לקראת פתיחת הישיבה שאל אותי אחד מחברי הכנסת הצעירים אם גם היום, בפעם השמינית, אתרגש לקראת טקס ההשבעה כמוהו וכמו בני משפחתו, שנראים כל כך נרגשים. שאלתו הזכירה לי יולדת שהובהלה לחדר הלידה ללידה השמינית שלה, וכשנשאלה אם היא מתרגשת, היא השיבה: “כן, מתרגשת, אבל אתם יודעים מה? בפעם הראשונה התרגשתי הרבה יותר”.

הכנסת מציינת בימים אלה, סמוך לישיבת הפתיחה החגיגית של הכנסת השמונה-עשרה, גם את יום הולדתה ה-60. יש סיבות טובות לחגיגה הדמוקרטית, אבל אסור שטקסים ונאומים חגיגיים יסתירו את כישלוננו, כישלון חברי הכנסת הוותיקים מאז ימי הכנסת הראשונה ועד לכנסת השבע-עשרה. נכשלנו 17 פעמים. נכשלנו בביצוע המשימה הלאומית החשובה ביותר שהכנסת קיבלה עליה – נכשלנו בכינון חוקה למדינת ישראל. אנו זקוקים לאחדות לאומית אמיתית ושעת רצון משותפת לכולנו כדי שנמלא את חובתנו למדינה ונעניק לה חוקה – כלי חיוני שיש בו כדי להעצים את האזרח, את החברה ואת המדינה.

האחדות הלאומית הנדרשת מאתנו אינה מתבטאת בהסכמות בדבר חלוקת תיקים ומנעמי השלטון. האחדות הלאומית בהקשר של החוקה גם אינה מחייבת תמימות דעים או ויתור על עמדות ערכיות. האחדות הלאומית שנדרשת מאתנו היא היכולת לקבל כללי משחק מוסכמים, כללי משחק שכולנו נהיה כפופים להם. כולנו, קרי – הכנסת, הממשלה, מערכת המשפט ותושבי המדינה.

אני נמצא כאן עם כל חברי, חברי הכנסת השמונה-עשרה. אני מתבונן בכם מהדוכן ושואל את עצמי: האם נצליח בתקופת הכהונה הזאת להשלים את מפעל החוקה? האם נצליח לפרוע את חוב הדורות שהכנסת חבה למדינה ולאזרחיה?

מהו חוב הדורות הזה? בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל נקבע כי השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה יפעלו על בסיס חוקה שתקבע אספה מכוננת. קביעה זו בהכרזת העצמאות נשענה על החלטת האומות המאוחדות מיום כ”ט בנובמבר בדבר הקמת מדינה יהודית.

בט”ו בשבט תש”ט, 1949, התכנסו הצירים שנבחרו לאספה המכוננת לישיבת פתיחה חגיגית. יומיים בלבד לאחר מכן הם קיבלו החלטה דרמטית – הם החליטו כי האספה המכוננת תסיים את תפקידה וכי האספה המכוננת תהיה לבית-המחוקקים הקבוע של מדינת ישראל ותיקרא הכנסת הראשונה.

יש הטוענים כי ההחלטה בדבר הקמת הכנסת התקבלה ללא סמכות, שהרי העם שלח צירים לאספה המכוננת לכונן חוקה, והנה, הנבחרים לא מילאו את שליחותם; הם לא כוננו חוקה, וגם לא החזירו לציבור ששלח אותם את המנדט שבשמו נבחרו. במקום זאת, הם הכריזו על עצמם חברי הכנסת בלי שנבחרו בכלל להיות כאלה.

המסע המפותל לכינון חוקה בישראל נמשך מאז ועד היום. כל חבר כנסת, בכל כנסת וכנסת, חייב לראות את עצמו כאילו הוא ציר באספה המכוננת ועליו לשלם את החוב שחבה הכנסת לאספה המכוננת ולאזרחי המדינה ולקיים את ההתחייבות לכונן חוקה.

במסגרת דיוני ועדת החוקה הגענו להסכמות רבות, אולם גם נתגלעו חילוקי דעות בנושאים שונים. בשלושה נושאים התעצמו חילוקי הדעות האלה עד לכדי סלעי מחלוקת.

סלע המחלקת הראשון הוא זהותה הלאומית של המדינה ומעמד המיעוטים בה. תכלית הקמתה והגיון קיומה של מדינת ישראל נובעים מזכותו הטבעית הבלתי-מעורערת של העם היהודי להקים בית לאומי, מדינה יהודית ריבונית, בארץ-ישראל. העם היהודי, שהיה מיעוט בארצות גלותו, מחויב לשמור על זכויות המיעוטים במדינתו, כדברי זאב ז’בוטינסקי בשנת 1923, ואני מצטט: “הריני נכון להישבע בשמנו ובשם כל נכדינו כי לעולם לא נפעל בניגוד לעקרון שוויון הזכויות, ולעולם לא ננסה לדחוק מישהו מארצנו”.

במסעותי בארץ לכינון החוקה ביקרתי בין השאר בחיפה ובסח’נין. פגשתי קבוצות של אזרחים ישראלים-ערבים, ולא אכחד – הפערים גדולים. גדולים מדי. יש הטוענים שלא ניתן לגשר על הפערים ולכונן חוקה משותפת עם ערביי ישראל.

אני שואל: האם נעשה ניסיון רציני בשני הצדדים לקיים דיאלוג על חוקה? דווקא החוקה היא אמצעי להבטיח לאזרחי ישראל הערבים מסגרת שוויונית, שבה יחיו כאזרחים נאמנים, גאים במורשתם, בתרבותם ובשפתם. השלום עם שכנינו הערבים חשוב. השלום בתוכנו, בין כל אזרחינו, חשוב ודחוף הרבה יותר.

סלע המחלוקת השני נובע מהקשר שבין הדת למדינה, בין חוקתו של העם היהודי לחוקתה של מדינת ישראל. בפרקי אבות נאמר: “משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה”. חוקת העם היהודי, שניתנה במעמד הר סיני, עברה מדור לדור אלפי שנים, גיבשה את עמנו ושמרה עליו בתנאים ובתלאות שעמים אחרים לא שרדו.

אהרן דוד גורדון, מבשר רעיון העבודה העברית, אבחן: “דתנו אינה, בדומה לדתם של עמי אירופה, ילידת חוץ, כי אם יצירת רוחנו הלאומית. דתנו מובלעת בכל איברי רוחנו הלאומית, ורוחנו הלאומית מובלעת בכל איברי דתנו, עד כי לא רחוק לאמור כי דתנו היא עצם רוחנו הלאומית ולא לחינם התקיימנו בכוחה עד היום”.

החוקה הדתית של העם היהודי שמרה על קיומו הלאומי, אולם לא ניתן לכונן במדינת ישראל חוקה יהודית דתית בלי לפגוע בזכויותיהם של מי שאינם יהודים או בזכויותיהם של יהודים שמבקשים לקיים חיים חופשיים מדת. המתח המוגזם בחברה הישראלית בין דתיים לחילונים יכול להיות מופג בפשרה חוקתית, שבמסגרתה הדתיים ישלימו עם העובדה שחוקתה של מדינת ישראל אינה יכולה להיות זהה לחוקתו של העם היהודי. החילונים מצדם יקבלו את האבחנה של א”ד גורדון בדבר השילוב בין הדת ללאום, ישריינו בחוקה מעמד לערכים לאומיים דתיים כמו השבת, מועדי ישראל וכשרות, ויגלו סובלנות לטיפוח מוסדות ותרבות תורניים.

סלע מחלוקת שלישי הוא שיטת הממשל. בשנה ה-61 של מדינת ישראל הפוליטיקה הישראלית עסוקה בהרכבת קואליציה להקמתה של הממשלה ה-32 בתולדות מדינת ישראל. כהונתה הממוצעת של ממשלה בישראל היא פחות משנתיים. לאחר הקמת הממשלה כל ראש ממשלה נאלץ להשקיע מאמצים אדירים לתחזק אותה מול כנסת שמאיימת להפילה בכל יום שני.

על מערכת היחסים הלקויה בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת אין צורך להכביר מלים. הפוליטיקה הישראלית נמצאת בנקודת שפל. הציבור מאבד אמון בנבחריו, בשריו ובשופטיו. כך אי-אפשר לנהל מדינה. דרוש שינוי חוקתי. עלינו לעצב מחדש את מערכת הבלמים והאיזונים בין רשויות השלטון. הכנסת צריכה להשקיע פחות מאמצים במאבקים להפיל את הממשלה או להגן עליה, ולהתמקד יותר בעבודת חקיקה, בבקרה על הממשלה ובדיונים בשאלות של מדיניות.

יש להעניק לממשלה יותר יציבות ולהעצים את כוח משילותה, אבל בזהירות. במקביל לצעדים האלה עלינו לשריין את זכויות האזרח והאדם מפני שימוש לא ראוי בסמכויות השלטון. בחוקה יש לתחום בקווים ברורים יותר את הגבולות בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת.

חשוב גם לשנות את שיטת הבחירות, כך שהציבור יוכל לא רק לבחור במפלגה שהוא מעדיף אלא גם להשפיע על הרכבה הפרסונלי. ככל שנעודד יותר אחריותיות של הנבחר כלפי הבוחר, כך נקבל בתמורה יותר אמון של הבוחר בנבחר.

חברי חברי הכנסת, אורחות ואורחים, שלושת סלעי המחלוקת שעליהם דיברתי משקפים בעיות יסוד של החברה והמדינה. אסור לנו לנהוג כבנות יענה, ולחשוב שאם נימנע מלתקוף את הבעיות הן תיעלמנה מעצמן. ההיפך הוא הנכון, הן רק תתעצמנה. החוקה יכולה לסייע לנו לתחום את היקף המחלוקות ולקבוע את כללי הוויכוח וההכרעה בהן בדרך דמוקרטית. החוקה היא אמצעי חיוני ויעיל להעצמת האזרח, החברה והמדינה. אזרח שזכויותיו מוגנות וכתובות עלי ספר הוא אזרח נאמן, שיש לו אינטרס לשמור על החוקה ועל המדינה – שהן אלו שמאפשרות לו למצות את כישוריו ולהגשים את שאיפותיו. החברה, שמורכבת מקבוצות שונות, זקוקה לחוקה, שתעניק לכל קבוצה ייחודית את היכולת לשמר ולפתח ערכים קולקטיביים – תרבותיים, חברתיים ודתיים. העצמת האזרח ובניית חברה ישראלית רב-תרבותית עם חוקה משותפת הן הערובה לבניית מדינה חזקה ובטוחה.

אתגר החוקה כולו נתון בידינו, עמיתי חברי הכנסת השמונה-עשרה, בידינו בלבד. בידינו. זו סוגיה שאינה תלויה בגורמים חיצוניים, היא סוגיה פנימית שלנו. אם רק נרצה ונתאמץ – נצליח. נצליח לפרוע את החוב, נצליח להעצים את היחיד ואת החברה, נפתח פרק חדש בחיי המדינה, נצליח לשפר את היחסים בינינו לבין הציבור ונפיח רוח של תקווה, רוח של שינוי לטובה. נעניק חוקה למדינת ישראל.

פתחתי בתפילה ואסיים בברכה. במקורותינו נאמר כי בשעה שבית-המקדש ניצב בהר המוריה בירושלים, נהגו משמרות הכהונה ששירתו בו להתחלף ביניהן. אנשי המשמר היוצא בירכו את אנשי המשמר הנכנס במלים אלו: “מי ששיכן את שמו בבית הזה ישכן ביניכם אהבה, אחווה, שלום ורעות”.

אחתום את דברי בטקס זה, טקס חילופי המשמר של משכן הדמוקרטיה הישראלית, באותה ברכה עתיקה: מי ייתן והשוכן במרומים ישכין בבית הזה אהבה, אחווה, שלום ורעות.

The speech in English

סעיף 5(ג) לכללי התקשורת (בזק ושידורים) (בעל רישיון לשידורים), התשמ”ח-1987 קובע כי “ביום הכיפורים לא ישודרו שידורים עצמיים ולא יתורגמו לעברית שידורים שאינם עצמיים”.

כלל זה, שנקבע על-ידי המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין, מנחה את הגופים המשדרים להפסיק במהלך יום הכיפורים את השידורים בעלי הזיקה לישראל. כתוצאה מכך, החוק מחייב למחוק את התרגום לעברית בתוכניות של ערוצים זרים, המשודרות ביום הכיפורים.

כאשר אין כתוביות תרגום לערוצים זרים, נוצר מצב שלפיו ניתן להעביר את שידורי הערוצים האלה ביום כיפור, שכן הם ללא תרגום לעברית, הם אינם מופקים עבור הציבור בארץ, הם אינם מיועדים לו והם אינם בעלי זיקה לישראל.

לקריאה נוספת: הפניה שהניעה את השאילתה

חבר הכנסת מיכאל איתן פנה אל הראשון לציון, הרב שלמה עמר, בעניין פרשת “אישטו לאה נגד המועצה הדתית ערד”. לפי דברי השופט גד גדעון בפסק הדין בעניין, מדובר בגברת אישטו לאה, אשר עלתה ארצה מאתיופיה. היא החלה לעבוד בחנות פלאפל בערד.

לטענתה, כשעה לאחר תחילת עבודתה, הגיע לחנות אדם אשר שימש כ”מזכיר רבנים” ואחראי על השגחת הכשרות בעיר, ולדבריה הורה לה בתקיפות להימנע מכל מגע עם האוכל בחנות, ומששאלה מדוע, השיב כי הסיבה לכך היא קיומו של ספק בקשר ליהדותה. לטענתה, פגעה התנהגותו בפרנסתה, בכבודה וגרמה לה כאב וסבל. עוד טענה, כי בהתנהגותו ביצע כלפיה הנתבע עוולות חוקתיות והפלה אותה בניגוד להוראות חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים.

לבסוף בית משפט השלום דחה את התביעה של אישטו לאה, בקובעו כי “כמי שאחראי על השגחת הכשרות בעיר ועיסוקו באכיפת הוראות חוק איסור הונאה בכשרות, נראה כי רשאי הנתבע ליתן הוראות לענין פעולות הבישול אותן רשאי לבצע מי שיש ספק ביהדותו, עד לבדיקת העניין”.

ברם, למרות דחיית התביעה, מצא לנכון השופט לומר כי “יתכן שניתן היה למנוע את הפרשה כולה לו אך נערך על יד הנתבעת או על ידי הרבנות הראשית, נוהל כתוב מפורט ומסודר, אשר היה מגדיר כיצד תיאכפנה הוראות הכשרות, על כלל בתי העסק המחזיקים בתעודת כשרות. רצוי היה גם לקבוע הוראות, לעניין אופן הפניה לעובדים ובירור יהדותם, על מנת להימנע ככל האפשר, מפגיעה בעובדים ובקבוצות אוכלוסיה”. עוד כתב בהמשך השופט גדעון “סבורני כי העלבון שנגרם לתובעת הנו תוצאה של חוסר רגישות של הנתבע…”. בהקשר הזה כתב מיכאל איתן לרב שלמה עמר, כי “בקשתי היא שתשקול האם יש מקום להנחות את עובדי הרבנות בכל הארץ, להיזהר יותר בכבודם של אחינו יוצאי אתיופיה”.

בתשובתו, כתב הרב שלמה עמר “בוודאי שנמשיך להשתדל בשמירת כבודם של בני הקהילה, וגדול כאבי כשאני רואה את ההזנחה מצד גורמים רבים בעניין זה. ובימים אלו אנו דנים איך להגדיל כבודם של רבני העדה, וכן להגדילם ולהרבותם, שיעמדו להם מנהיגים מתוכם לעודד את רוחם ולחזקם, וביחד עם זה ניקח לליבנו גם העניין החשוב שכבודו עורר במכתבו”.

שלום לחבר הכנסת מיכאל איתן   אודה לך אם תסביר לי מדוע מבטלים את התרגום לעברית של הערוצים, שכן משדרים כרגיל, ביום כיפור. עם כל הכבוד לחג, אינני חושבת שזה נכון להחליט בשבילי אם לצפות ולהבין בערוצי טלויזיה מהעולם, שמשדרים בלווין .  מאחר ואני מכירה המון אנשים בודדים וחילונים, כמוני, אשר נישארים לבד בדממה, אני חושבת שיש מקום לשנות את הנוהג הזה לטובתנו.  תודה,  ורד ניצן.

תשובת ח”כ מיכאל איתן

לכבוד גב’ ורד ניצן.

שלום רב.

קיבלתי את פנייתך בנושא שידור הטלוויזיה ללא כתוביות ביום כיפור, ומצאתי לנכון כי יש טעם בטענתך נגד ביטול הכתוביות בערוצים המשודרים ביום הכיפורים.

עוזרי מר בנימין שוורץ פנה לחברת yes בשמי והנה תגובתם:

בהחלטת מועצה מספטמבר 2001, המועצה לשידורי כבלים ולווין אישרה  את המשך העברת הערוצים הזרים במהלך יום הכיפורים – בתנאי שלא יתורגמו ולא ישודרו בהם קדימונים המיועדים לציבור בישראל או שיעברו כל התאמה אחרת לציבור הישראלי.  הכוונה שערוצים אלה  ישודרו בישראל רק במתכונת שבה הם משודרים ברחבי העולם – דהיינו – בלי התאמה מיוחדת לישראל – משמע בלי התרגום” .

ברצוני לציין כי ההחלטה הזו מקובלת עלי. למחיקה אני מתנגד, אבל מסתבר כי לא מוחקים דבר, אלא נמנעים מלפעול פעולה אקטיבית לעודד חילול יום הכיפורים הנהנה ממעמד מיוחד במדינת ישראל שהיא כידוע מדינה יהודית ודמוקרטית. כשחיים ביחד לעתים צריך לסבול בגלל השכנים…

צריך לזכור שמדובר ביום אחד בשנה. יום שבו כל מערכות המדינה בשביתה, וכחלק ממנה גם שידורי הטלוויזיה בישראל.

–
בברכה,
ח”כ מיכאל איתן.

לקריאה נוספת: השאילתה שבאה בעקבות הפניה