השאלה המרכזית העולה מהויכוח הלוהט סביב מה שמכונה “חוק היורדים” עוברת דרך שאלת האזרחות והזיקה. אם המדינה רואה באזרחיה שמרכז חייהם נמצא במקום אחר, כמי שויתרו על אזרחותם, היא אמורה לשלול מהם את הדרכונים ולמנוע מהם את זכות הבחירה. אבל, אם המדינה ממשיכה לראות בהם אזרחים ומצפה מהם למלא את חוקי המדינה המתייחסים אליהם גם בחו”ל, ומצפה מהם בשעות חירום או בעיתות שלום לתרום לכלכלה, לערכי התרבות ולמדע, ראוי גם שהמדינה תבחר שלא להתנתק מהם אלא לאפשר להם להיות אזרחים ישראלים גם בחו”ל, וכתוצאה בלתי נמנעת, גם להשתתף בבחירות.

הצעת החוק שנדונה בסיעת הליכוד מדברת על ישראלים, שיצאו לחו”ל בששת השנים האחרונות בלבד, וזכות ההצבעה תוקנה להם בתנאי שביקרו בארץ למשך תקופה מצטברת של 40 יום במהלך התקופה שהיו בחו”ל, כאשר בעיני גם תקופה של עשר שנים היא תקופה נאותה. כמה אנשים כאלה יש, איש לא יודע, אך ההערכה מדברת על כ- 200 אלף איש. כעת, בישראל כאשר המדינה שובתת ביום הבחירות, הקלפי נמצאת במרחק של מאות מטרים מהבית וכאשר עשרות אלפי פעילים משדלים את האזרחים להצביע ואף מסיעים אותם לקלפי, הולכים כ- 66% להצביע. וכמה יצביעו בחו”ל כאשר כל הצבעה תהיה כרוכה בנסיעה של עשרות ומאות קילומטרים, רק כדי לעמוד בתור בנציגות הישראלית ולהצביע?

ההערכה הרווחת היא כי בין 20%-50% ינצלו את זכותם להצביע ובכך, בתסריט המקסימלי יתווספו 100 אלף מצביעים לבחירות בהם מצביעים כשלושה וחצי מיליון איש.

אך אסור לשכוח, אלה אותם אנשים שלא נמצאים בארץ עד שש שנים, לכן, דפוסי ההצבעה שלהם לא ישתנו במידה קיצונית. ועדיין, נניח כי ההצבעה תהיה מוטה במחצית לטובת המפלגות הגדולות. התוצאה תהיה שמפלגה שקיבלה 25% מהקולות, דהיינו 25 אלף קולות תקבל תוספת כללית של 12,500 קולות- פחות מחצי מנדט.

אחרי בדיקת הנתונים התמונה משתנה והשפעת בחירת הישראלים בחו”ל נראית אפילו די סבירה. ואז ישאל השואל, אם כך, מדוע זה טוב?
ובכן, זהו לא חוק היורדים אלא חוק החוזרים. המדינה משדרת בחוק זה מסר עוצמתי לאזרחיה שיצאו את גבולותיה זה לא מכבר ומתגוררים בחו”ל- אתם חלק מאיתנו. אתם זכאים להצביע כשם שכל אזרח זכאי לכך. בואו להצביע. בואו להשפיע וקישרו את עצמכם שוב עם ישראל. המדינה מביטה בעיני בניה ובנותיה ואומרת לא שכחנו אתכם, לא שכחנו את תרומתכם. גם בחו”ל אתם אזרחי ישראל ואנו מחכים לשובכם הביתה בקרוב.

להלן מאמר ביקורת מאת השר מיכאל איתן על הספר “עושה הכובעים: דין ודברים עם אהרון ברק”, המאמר פורסם היום (ד’) בעיתון ‘הארץ’. “ספרם של הפרופ’ אריאל בנדור והפרופ’ זאב סגל מבוסס על שיחות שקיימו השניים עם נשיא בית המשפט העליון בדימוס, הפרופ’ אהרן ברק בשלהי 2008. הספר החשוב הזה כולל דיונים מורכבים בנושאים מקצועיים מסובכים, בצד התייחסות עדכנית לסוגיות משפטיות וחברתיות שהעסיקו את החברה הישראלית בתקופת כהונתו. כבר בפתיחת הספר הוצג הנשיא כמשפטן הישראלי המשפיע ביותר מאז הקמת המדינה, אך גם כמשפטן הישראלי הכי שנוי במחלוקת. האווירה האידילית ששררה בין המדשאות של המרכז הבינתחומי בהרצליה חדרה כנראה אל תוך החדר שבו התקיימו השיחות. מידות גדושות של הסכמה ואהדה לברק מבהירות לקוראים בדרך משכנעת שהאיש ודרכו ראויים להערצה. ברקים ורעמים של ביקורת לא היו שם. גם לא דין ודברים. נדמה כי השיחה בחדרו של ברק דמתה יותר לשיחת חסידים עם האדמו”ר, מאשר לעימות נוקב בין חסידים ומתנגדים”.

ללא מתנגדים באולם, קשה להבין מדוע נהפך ברק להיות כה שנוי במחלוקת, מדוע הספינה השיפוטית שיצר נמצאת בסכנת טביעה ומדוע נשחק אמון הציבור בבית המשפט העליון, כפי שציינו המחברים.

חוקה לישראל

בספר, הנשיא דירג את פסק דינו בפרשת בנק המזרחי – שבו פסק כי לבית המשפט יש סמכות לבטל חוקים – כפסק הדין החשוב ביותר שכתב. אין שום מחלוקת שפסק דין זה הפך לאבן הראשה שעליה נשענת קשת המשפט החוקתי שלנו. דומני שקשה לחלוק גם על ההערכה שזה פסק דין המבטא מדיניות שיפוטית אקטיוויסטית, מרחיקת לכת, שאין לה אח ורע בין אומות העולם. בצעד תקדימי, נטל לעצמו בית המשפט העליון חירות להכריז על חוקה: “שוב אין לאדם בישראל אך זכויות הלכתיות ‘שאינן כתובות על ספר’… הן הפכו לזכויות חוקתיות החרוטות על דפי החוקה והנהנות מעליונות נורמטיווית”, כמו למשל, לעצב סעיפים ולבטל את חוקי הכנסת; והכל בהסתמך על פרשנות בלבד, וללא כל הסמכה בחוק.

צריך להודות, אהרן ברק הרים תרומה משמעותית לפיתוח מושגים של זכויות אדם, ולמלאכת האיזונים בינן לבין האינטרס הציבורי – בשדה הפעילות של הרשות המבצעת ובעבודת החקיקה. אלא שלצד אלו עומדת לחובתו להטוטנות פרשנית שנועדה ליטול מהכנסת ומהציבור סמכויות, ולהעבירן לרשות השופטת. המדיניות האקטיוויסטית, השאיפה המתמדת להעצמת כוחה של הרשות השופטת על חשבון הרשות המבצעת והמחוקקת, וההתעלמות הקשה מלשון החוק ומכוונת המחוקק – כל אלו עוברות כחוט השני בפסיקותיו של אהרן ברק. בלהט האקטיוויזם השיפוטי להעצמת כוחה של הרשות השופטת בחר השופט ברק לעתים קרובות מדי באמצעים שנויים במחלוקת להשגת מטרותיו. בפסק דין בנק המזרחי, למשל, במטרה להכשיר את סמכות בית המשפט העליון לפסול חוקים, בחר להציג באופן מוטה את עמדת הכנסת וחבריה בעת חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

המחברים המלומדים הס להם מלהזכיר לנשיא בדימוס שחברי הכנסת מעולם לא התכוונו להסמיך את בית המשפט העליון לפסול חוקים, כשחוקקו את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. דיון ציבורי לא התקיים בעת כינונה של אותה “חוקה” – לא בין חברי הכנסת, לא בכלי התקשורת ולא בשום פורום ציבורי מרכזי אחר.

אף אחד לא שמע ערב החקיקה, במהלכה, או ביום למחרת שכנסת ישראל כוננה “חוקה”. איש לא העלה בדעתו שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יבשר מהפכה חוקתית. החוק שווק ככזה המצהיר על זכויות קיימות. לפי הדין באותה תקופה, כוחו של חוק יסוד זה, כמו חוקי יסוד אחרים, לא עלה מבחינה נורמטיווית על כל חוק אחר שחוקקה הכנסת. קשה היה להבין שיש כאן מהפכה, ולכן לא ניתנה תשומת הלב הראויה. גם אלו שידעו והבינו את הפוטנציאל המהפכני של חוק היסוד, והנשיא ברק בכללם, מילאו פיהם מים – חששו שהמהפכה תתגלה מראש ותוכשל. חודשים ספורים לאחר מכן כתב השופט ברק במאמרו “המהפכה החוקתית: זכויות אדם מוגנות” כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יצר משטר חוקתי חדש בישראל. המהפכה החוקתית של ברק יצאה אל הדרך ללא שום דיון ציבורי, כמחטף, הרחק מעינו הפקוחה של הציבור, בניצוחו המתוזמר והסמוי מן העין.

והנה הסטנדרט הכפול בהתגלמותו: בספר הנשיא ברק מעז למחות על יוזמת שר המשפטים לשעבר, הפרופ’ דניאל פרידמן, לקצוב את תקופת כהונתם של נשיאי בתי המשפט לשבע שנים (חוק בתי המשפט (תיקון מס’ 45). הפרופ’ פרידמן מואשם על ידי ברק שקידם את הצעת החוק ללא דיון ציבורי הולם. אכן, הדיון הציבורי נמשך זמן קצר יחסית, כחודשיים בלבד מיום הנחת החוק על שולחן הכנסת ועד לאישורו בקריאה שלישית. אלא שלא כמו בעת חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, החוק הזה לווה בדיון ציבורי ותקשורתי נרחב. לכל הגורמים הרלוונטיים ניתנה הזדמנות ראויה לטעון את טענותיהם, להשמיע את מחאותיהם ולהעבירן לאמצעי התקשורת. הכל היה גלוי על השולחן – כולם קיבלו מידע רב על מטרות החקיקה, על נוסח החוק ועל העמדות השונות הקיימות. לעומת תהליך החקיקה ה”פסול” הזה, ברק לא מצא כל פגם או דופי בתהליך כינונה של “החוקה” למדינת ישראל. האם ראוי שברק, ששתק כשהכנסת כוננה “חוקה” ללא דיון ציבורי, יעלה טענה כזו כשמדובר בתיקון מס’ 45 לחוק בתי המשפט? וכיצד זה ששני הפרופסורים המלומדים, שמכירים היטב את הפגמים החריפים בבסיס המוסרי, הציבורי והמשפטי של המהפכה החוקתית לא טורחים להתעמת אתו בנושא?

מי ממנה שופטים

הספר מייחד מקום נכבד וכמה פרקים לתהליך המינוי של שופטים בישראל. השופטים בישראל ממונים על ידי ועדה לבחירת שופטים שבה יש נציגות דומיננטית לרשות השופטת. המחברים בעצמם מציינים שבתקופת כהונתו של ברק לא מונה שופט לבית המשפט העליון בניגוד לדעתו. השיטה הזאת זכתה בישראל לביקורת ציבורית רחבה, וכונתה על ידי מבקריה בתקופת נשיאותו של ברק “חבר מביא חבר”. היא “הניבה” אין ספור סקנדלים יצרים ואינטריגות שדירדרו קשות את מעמדו הציבורי של בית המשפט.

שביעות רצונו של ברק משיטת מינוי השופטים מתגלה בספר בפרק השלישי. שיקוליו נחשפים אגב אורחא בדיון על היקף שיקול הדעת השיפוטי. ברק מבהיר שיש יותר מפתרון חוקי אחד לבעיות משפטיות מסוימות, ובמקרה כזה הבחירה בפתרון הראוי נתונה להשקפת עולמו של השופט: “שופט שהוא בעל השקפת עולם ליברלית יאמר: מבחינתי שלי בסיטואציה הזאת אני בוחר ימינה, שופט עם תפישת עולם אחרת יעשה בחירה אחרת… שופט שמרן יחליט החלטה אחת, שופט לא שמרן יחליט החלטה אחרת, שופט שמוכן לאקטיוויזם שיפוטי יחליט החלטה אחת, שופט שאיננו מוכן לאקטיוויזם שיפוטי יחליט החלטה אחרת… הבחירה היא סובייקטיווית… הרי בדיוק בגלל ההכרעות האלה אנחנו כל כך בודקים מי יהיו שופטינו. אנחנו מקדישים הרבה זמן להחלטה מי יהיו השופטים שלנו” (ההדגשה שלי, מ”א).

מרווח שיקול הדעת הסובייקטיווי הוא שם המשחק. הזרם הפוליטי הליברלי יתמוך בשופטים הגונים שיפנו ימינה באזור הזה, ואילו הזרם השמאלי יתמוך בשופטים שיפנו שמאלה. בתוך המרווח הזה יש לתת משקל למגוון הדעות הפוליטיות בציבור, על פי כוחן. כפי שמקובל בעולם הדמוקרטי כולו, נציגי הגופים הנבחרים הם שצריכים לעסוק באותן סוגיות פוליטיות הקשורות במינוי שופטים, ולא נשיא בית המשפט העליון.

ושוב המחברים אינם תוהים בקול רם כיצד בדק ברק את תפישת עולמם של המועמדים לבית המשפט העליון, וכיצד השפיעה תפישת עולמם הסובייקטיווית של המועמדים על ההחלטה למנותם.

מניסיוני האישי כחבר בוועדה למינוי שופטים בתקופת כהונתו של ברק אני יודע שגם אם הנשיא ברק אכן ערך בדיקות כאלו, הן נערכו בצנעה, מחוץ לכותלי הוועדה למינוי שופטים, וללא ידיעתה. המסקנה העגומה היא שהוועדה למינוי שופטים היתה למעשה חותמת גומי שאישרה החלטות שהתקבלו במקומות אחרים, על סמך השקפת עולם פוליטית.

העיקרון הדמוקרטי מסתייג מריכוזי כוח גדולים המובילים לעריצות. לרשות השופטת בישראל יש כוח מצטבר גדול יותר מכוחה של כל רשות שופטת אחרת בעולם. ריכוז הכוח הזה נובע משקלול מורכב של כמה פרמטרים, וביניהם: היקף ההתערבות השיפוטית במעשי המינהל ובחקיקה, שיטת מינוי השופטים המקנה לנציגי הרשות השופטת מעמד דומיננטי והרחבת השפיטות וזכות העמידה. כל אלו העצימו יתר על המידה את הרשות השופטת על חשבון הרשות המחוקקת והמבצעת.

במקום לקבוע קו של איזונים וריסונים שוקדים המחברים, ואהרן ברק עמם, לחפש דרכים נוספות להעצים את כוחה של הרשות השופטת. כך, למשל, הרעיון שבג”ץ ימיר את שיקול דעת היועץ המשפטי לממשלה בהחלטה האם להעמיד לדין חשוד: התערבות כזו של בג”ץ תזהם את ההליך הפלילי, ותפגע בהפרדה הנדרשת בין התובע לשופט. גם הצעות נוספות כמו ניתוק התלות התקציבית והמינהלית ברשות המבצעת והעמדת נשיא בית המשפט העליון בראש הוועדה למינוי שופטים עשויות למצב את הרשות השופטת מעל לרשות המחוקקת – כריבונית ואוטונומית, ולהפוך את השופטים ל”גורם על חוקי”.

הוא כן ציוני

ברק שמצהיר על עצמו כציוני בכל רמ”ח אבריו ושס”ה גידיו לא זקוק לתעודת הכשר בדבר נאמנותו למדינת ישראל כמדינה יהודית וציונית. תרומתו למפעל הציוני בארץ ובחו”ל מדברת בעד עצמה. על אף חילוקי הדעות שיש לי עמו אני מזדהה לא פעם עם התלבטויותיו הקשות באיזון שבין משמר זכויות האדם וזכויות המיעוטים, אל מול תביעות, לעתים מוגזמות, לעתים בוטות ולא לגיטימיות, להעצמת כוח הביצוע הביטחוני, הכלכלי והמנהלי של השלטון. אני שותף מלא לדאגתו לעתיד היחסים בין היהודים לערבים אזרחי המדינה, הן מההבט הערכי והן מההבט המעשי. למרות שהאחריות המרכזית (אם כי לא הבלעדית) לתקינות מערכת היחסים בין הקבוצות והעדות השונות שבאוכלוסיית ישראל מוטלת על הממשלה ועל הרוב הדמוקרטי, איני בטוח שהרוב היהודי וממשלות ישראל לדורותיהן פועלים כמתחייב מהאחריות הכבדה הזאת.

כניצול שואה, מדגיש ברק בשיחות אתו כי “יש חשיבות אדירה למדינת ישראל מבחינת הקיום היהודי בתפוצות. מכאן גם החשיבות הגדולה שיש לביטחון של מדינת ישראל ולציונות. כל אלה הם מרכיבים מרכזיים של החשיבה שלי”. בנאומו השנוי במחלוקת במרכז רבין בשבוע שעבר חזר ברק ואמר ש”ליהודים יש מפתח מיוחד כדי להיכנס למדינה הזאת. זהו חוק השבות. אבל ברגע שאנו בבית כאן במדינה כולנו שווים”.

אכן, מדינה דמוקרטית חייבת לקיים שוויון זכויות ולטפח תחושת שיתוף של כל אזרחיה בקיומה פיתוחה ושגשוגה. ואולם בסופו של דבר הייעוד של המדינה היהודית והציונית אינו מקלט פיסי בלבד. המדינה הזאת נוסדה במטרה ליצור מסגרת מדינית שבה אמורות להתפתח חוליות נוספות בחייו הלאומיים, הדתיים והתרבותיים של העם היהודי. זוהי מחויבות עמוקה החורגת בהרבה מעבר לחובתה להעניק מפתח חינם ליהודי התפוצות.

אני סבור שהפרופ’ בנדור והפרופ’ סגל יכולים היו לחלץ מברק התייחסות ערכית, ראויה ומפורטת יותר בשאלת היקף המחויבות של המדינה הדמוקרטית להגשמת ערכיה של המדינה היהודית הציונית.

השיח הישראלי בדבר דמותו המורכבת של השופט אהרן ברק, ומשנתו המשפטית השנויה במחלוקת, מאופיין בחד-צדדיות בולטת ומקוממת. במערכת המשפט, באקדמיה, בתקשורת, ברשות המבצעת והמחוקקת לא ניתן מקום ראוי למי שהעזו לחלוק על דעותיו ועל משנתו המשפטית. למסתייגים הודבק התואר “אויבי שלטון החוק”.

השיח הזה היה יוצא נשכר הרבה יותר לו המראיינים היו מסירים את הכפפות ובאמצעות חקירת שתי וערב היו מצליחים לפרוץ את המחסומים שהציב ברק בפניהם. החמצתם הותירה סימני שאלה רבים. עושה כובעים גאוני? להטוטן מבריק? משפטן נביא שחידש לדורות? או רטוריקן שקסמו יפוג במהרה? ואולי קצת מזה וקצת מזה? גם לאחר שקראתי בעניין רב את הספר החד-צדדי הזה נותרתי בערפל. כנראה שאאלץ לקבל את המלצתו של ברק ולהמתין עד 120 להתבהרות.

השר מיכאל איתן הוא משפטן, והיה חבר בוועדה למינוי שופטים

בתמונה- ניצחון ‎‎‎‎פירוס: “עוד ניצחון כזה ואבדנו”…

נניח לרגע שנפתחת כעת ליגת המשחקים בכדורסל. לקבוצה האלופה יש רוב בהתאחדות, ומסתבר לה שהקבוצה השנייה, המאיימת על בכורתה, השקיעה את כל תקציב הרכש בשחקן חדש שגובהו מתנשא מעל ל-2.15 מ’. עסקני הקבוצה האלופה, חוששים מפני השחקן הגבוה, שמא יגרוף ניצחונות לקבוצתו, וייקח מהקבוצה האלופה את הבכורה. הם מגייסים לעזרתם את הרוב בהתאחדות, ומציעים לקבל החלטה לפיה אין לשתף שחקנים שגובהם עולה על 2.10 מ’.

אלא שכעת מסתבר שלאחת השותפות האחרות בהתאחדות יש שחקן בגובה 2.12 מ’. נציגיה זועקים חמס, ומאיימים שלא יתמכו בהצעה שכזו. פעם נוספת יושבים העסקנים על המדוכה ומשנים את ההצעה. הפעם – רק שחקנים שגובהם מתנשא מעל ל-2.14 מ’ לא יוכלו לשחק. סיכויי הקבוצה האלופה לנצח יתעצמו אמנם, אך זהו ניצחון פירוס, ניצחון ששכרו יוצא בהפסדו, ניצחון לא הוגן ולא ספורטיבי שיבריח את הצופים מהיציעים.

הצעת חוק שנועדה לעודד פילוג בסיעות גדולות ולהקל על פילוגי סיעות אינה עולה בקנה אחד עם מדיניות מוצהרת של חיזוק יציבות הממשל. כל מי שמצוי בנבכי הפוליטיקה מבין היטב שחוק הכנסת (התפלגות סיעות) נחקק למטרה ספציפית אחת ויחידה – לנסות לפלג את סיעת קדימה. אלא שמשום מה, איש מיוזמי הצעת החוק לא אומר זאת בקול רם. כנראה מתביישים.

כאשר יזמו הוגי הצעת החוק את ההצעה לראשונה, הם ביקשו להוריד את רף ההתפלגות: במקום 1/3 כנהוג היום, ל-1/4. מאחר ובמפלגת קדימה מכהנים 28 ח”כים, המשמעות היא שבמקום 10 ח”כים יידרשו כעת 7  ח”כים בלבד לצורך פילוג הסיעה. “בשום פנים ואופן לא!!”- מחו שרי מפלגת העבודה. אם אפשר יהיה להסתפק ברבע מחברי הסיעה, עלולה להתפלג גם סיעת העבודה המונה 13 מנדטים, ובתוכם 4 הח”כים המאיימים בפרישה אך בכללים המקובלים כיום אינם מסוגלים לבצעה. מצדנו, אמרו, נשמח לפילוג בקדימה מבלי לסכן את סיעת העבודה. ישבו ההוגים על המדוכה פעם נוספתם והחליטו – במקום רבע מחברי הסיעה יידרשו 7 חברי סיעה לפחות.

לא אתמם. לעיתים, במהלך חיינו הפוליטיים קורה שאנו מתגייסים למען מטרות ראויות באמצעים פחות אסתטיים. ניחא שתחת אצטלה של חקיקה המחזקת את היציבות השלטונית, פוגעים ביציבות. זה אולי כשר אבל מסריח. מה שכשר הרבה פחות הוא שינוי הכללים במהלך המשחק. אם מדובר בנושא עקרוני לדורות, ראוי להחיל אותו רק מתקופת הכהונה הבאה של הכנסת.

כי אי אפשר לשנות את כללי המשחק במהלך המשחק.

שמירה על כללי המשחק היא המגנה כרטא – מגילת הזכויות – של המיעוט. ברגע שהרוב פוגע במיעוט, ורומס ברגל גסה את מגילת הזכויות שלו, הוא נותן הצדקה לרוב העתידי לפגוע בצורה קשה עוד יותר בזכויות המיעוט. בנוסף לכך, זהו מהלך פסול של חקיקה נקודתית המכוונת למקרה פרטי וקונקרטי; מהלך שאינו מקובל בחקיקה ראויה. כך, בתהליך מתמשך של רמיסת הכללים נשחק העיקרון הדמוקרטי ונחצים קוים אדומים.

לא בטוח שכל התומכים בחוק מבינים את ההשלכות ארוכות הטווח שלו. הצעירים והמוכשרים שביניהם, שמתכוונים להצביע היום בעד החוק הזה, ייאלצו לקבל הכרעת רוב עתידי שתפגע בזכויותיהם הבסיסיות כשהם יישבו יום אחד באופוזיציה. ואולי היום הזה לא כל כך רחוק, כי בסופו של דבר, חקיקה המקלה על התפלגות יכולה להביא, בסופו של יום, לפילוג דווקא בשורות הליכוד. וכבר היו דברים מעולם….

מתוקף מעמדי כחבר הממשלה ה-32 אני נושא באחריות קולקטיבית, ולכן חייב להצביע בעד החוק שאני מתנגד לו. אבל אני מקווה שבהכנת החוק לקריאה שנייה ושלישית הוא יתוקן באופן שיאפשר לי לתמוך בו. אחרת, החקיקה הזו תהיה בומרנג שיחזור לחלל הפוליטי, ויפגע, במוקדם או במאוחר, במשליכו. עדיף שנחשוב על כך פעמיים בטרם נשנה את כללי המשחק.

אין ספק שמערכת היחסים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי הגדול (כמיליון וארבע מאות אלף איש), היא מסובכת ומחייבת התייחסות וטיפול ממשלתי רציני. בקרב המיעוט הערבי ישנן קבוצות שפועלות לשמר את הלאומיות הפלסטינית, ולבטל את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אחד הביטויים לעימות בין יהודים וערבים במדינת ישראל נובע מהעובדה שערביי ישראל סירבו לקבל את הקמתה של המדינה היהודית והקימו מתוכם כנופיות מזוינות שפעלו יחד עם מדינות ערב לחסל את המדינה היהודית.

אנחנו ניצחנו והם ספגו תבוסה משפילה וכואבת. מדינת ישראל התעצמה מאוד, ואף קיבלה הכרה כמדינה יהודית על-ידי חלק ממדינות ערב – בשתי בירות ערביות שוהים שגרירים ישראלים בעקבות היחסים הדיפלומטיים שמקיימת ישראל עם מצרים וירדן.

אין לנו מה להתבייש בעובדה שאנו חוגגים את הקמת המדינה היהודית והדמוקרטית, ואת הניצחון הגדול של מלחמת העצמאות. לערביי ארץ ישראל אין על מי להלין אלא על עצמם ועל מנהיגיהם, על הנכבה שהמיטו על עצמם.

אמנם באירועי הנכבה מושמעים לעיתים דברים חמורים נגד מדינת ישראל, אלא שבדומה לעבירות ביטוי אחרות, שאלת ההעמדה לדין נגזרת ממידת הסכנה הנובעת מאמירות המנוגדות לחוק. רק פסימיים חסרי אמונה יכולים להשתכנע שביטויי הצער והאבל של הערבים – יכולים לסכן את קיומה של המדינה.

ואולם, גם אם נניח לרגע שיש סכנה כזו, צריך עדיין לשאול האם הסכנה תיעלם לאחר שנקבל את הצעת החוק שיזמו חברי כנסת עם כוונות טובות אמנם, אך עם הבנה מוגבלת במלאכת החקיקה.

בהצעת החוק נאמר – “לא יערוך אדם פעולה או אירוע שיש בהם משום ציון יום העצמאות, או משום התייחסות לעצם הקמת מדינת ישראל, כיום אבל או כיום צער”. ויודגש כי בהתאם לחוק, ניתן יהיה לציין את יום הנכבה, בכל אחד מימות השנה ולאו דווקא ביום העצמאות. במצב כזה, אי אפשר יהיה להעמיד לדין את המתבטאים, שכן אלו יאמרו להגנתם בבית המשפט שבהתנהגותם או באמירותיהם לא הייתה הבעת צער על עצם הקמת המדינה, אלא צער על האסון שאירע לערביי ארץ ישראל. קשה להאמין שבית משפט כלשהו במדינת ישראל ירשיע את הנאשמים במצב כזה.

יש סיכוי רב עוד יותר שהחוק כולו ייפסל, מאחר שאינו הולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, או בשל העובדה שניתן למצוא אמצעים מידתיים יותר להשיג את מטרתו.

מה יאמרו המחוקקים כאשר יתאספו אלפי מפגינים מחזיקים תמונות, מתפללים במסגדים ומביעים את אמונותיהם לזיכרון אירועי יום הנכבה? באיזה אופן יהיה על המשטרה לפעול לאכיפת החוק האמור? מהר מאוד יתברר שבקלות ניתן לעקוף את החוק, והוא ייעשה לאות מתה ולכתם שחור על חופש הביטוי.

החוק, אם יתקבל, יחריף גם את מערכת היחסים המורכבת ממילא עם המיעוט הערבי, שירגיש  מתוסכל יותר כתוצאה מחוסר יכולתו לבטא את רגשותיו.

חשוב להדגיש כי אינני מקל ראש כלל במאבק נגד הקיצונים הערביים המעוניינים להוביל להחרפת העימות עם היהודים על מנת לקדם את מזימתם לחסל את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. נהפוך הוא, אני מציע להיאבק בהם בנחישות בתנועת מלקחיים. מצד אחד, לאכוף את החוק ולמצות את הדין עם כל מי שפוגע בביטחון המדינה, מסית וממריד נגד מדינת ישראל ומשטרה, ומסייע לארגוני הטרור. מצד שני, דווקא היכולת להבין את המצוקות והקשיים של רבים מאזרחי ישראל הערביים, המוכנים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית שתאפשר להם להשתלב בה כערבים גאים בתרבותם ובמורשתם וכאזרחים נאמנים שווי זכויות וחובות – היא אשר תוכיח למיעוט הערבי שידה של המדינה היהודית מושטת עדיין לשלום, וכי הידברות ודו קיום עדיפים על פני נכבה שניה ושלישית.

כך או כך, הצעת החוק לא תפתור דבר, אלא תסבך עוד יותר מצב שבלאו הכי הנו מסובך דיו.

]]> http://www.miki.org.il/2009/05/25/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%a1%d7%91%d7%9a-%d7%a2%d7%95%d7%93-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8-%d7%9e%d7%a6%d7%91-%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%91%d7%9a/feed/ 1 http://www.miki.org.il/2009/05/24/%d7%9b%d7%9c%d7%9b%d7%9c%d7%99%d7%a1%d7%98-%d7%90%d7%95-%d7%a7%d7%9c%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%a1%d7%98/ http://www.miki.org.il/2009/05/24/%d7%9b%d7%9c%d7%9b%d7%9c%d7%99%d7%a1%d7%98-%d7%90%d7%95-%d7%a7%d7%9c%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%a1%d7%98/#comments Sun, 24 May 2009 16:37:02 +0000 ניר הירשמן http://www.miki.org.il/index.php/archives/910 מאת השר מיכאל איתן

לאחרונה פורסמה כתבה בכלכליסט, שביקרה את תמיכתי ב”אשרור” כביכול של הצ”ח המאגר הביומטרי. ובכן, לא מדובר בשום “אשרור” של הצ”ח, אלא בהצבעה שאני מחויב לה כשר בממשלה, על החלת רציפות. המשמעות היא שהחוק חוזר למקום שבו נפסק הדיון בכנסת הקודמת.

כלכליסט ניסה לבדוק את העקביות שלי, בכך שעימת אותי, מול ההצהרות שלי לפני הבחירות. וראה זה פלא – או שכלכליסט לא הבין, או שלא רצה להבין, אבל העמדה שלי לא השתנתה כהוא זה.  אז אמרתי – “אם יוחל עליה עקרון הרציפות, ואם אכהן בכנסת ה-18, אני מניח שאהיה שותף פעיל בהכנתה לקריאה שנייה ושלישית, כפי שהייתי עושה זאת גם בכנסת ה-17, לו הייתה ממשיכה בכהונתה”.

בהתאם לכך גם נהגתי בימים אלה. נפגשתי לבירור וליבון הסוגייה עם נציגי האגודה לזכויות האזרח, ובמקביל קיימתי שיחה ארוכה עם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (ייעוץ), מלכיאל בלס, במטרה ליצור דיאלוג בנושא. ואכן, סוכם כי הדיאלוג יימשך בשלבי חקיקה מתקדמים יותר.  לא צריך לזרוק את התינוק יחד עם המים המלוכלכלים. צריך בהחלט לקדם את הצעת החוק ולאפשר למדינת ישראל קדמה טכנולוגית, שתאפשר פיתוח שירותים רבים לציבור, ובמקביל לחפש נוסחה שתבטיח את צנעת הפרט. בכיוון זה אמשיך לפעול.

ברצוני להדגיש שהצבעה נגד הרציפות, משמעה – פסילת 17 חוקים חשובים על הסף, ואילו הצבעה בעד לא מונעת המשך השינויים כפי שהצהרתי שבכוונתי לעשות ערב הבחירות האחרונות.  כלכליסט יכול היה לבדוק איתי את העובדות בטרם יטיל דופי, אבל כנראה שקלקליסט מאמין שלא צריך לבלבל את הציבור עם עובדות, והשמצות מוכרות יותר טוב מאשר האמת.

שלום רב, ברצוני לברך את האורחים המגיעים לאתר ואת כל בית ישראל בחג פסח כשר ושמח.

חג הפסח הוא חג החירות שבו אנו מציינים את יציאתו של עם ישראל ממצרים – את המעבר מעבדות לחירות.

ספר שמות שבו מתואר הפרק הזה בחיי עם ישראל נקרא בלעז אקסודוס. מכאן שמה של ספינת המעפילים שסימלה יותר מכל את יציאת אירופה, במסגרת המאבק הלאומי היהודי בעת החדשה להקמת מדינה יהודית ריבונית עצמאית בארץ ישראל.

ההיסטוריה של העם היהודי רצופה הישגים רוחניים קולקטיביים והישגים אישיים בכל התחומים. במקביל להתפתחות הרוחנית המופלאה, נאבקו יהודים כפרטים וכקולקטיב בכל הדורות נגד ניסיונות להשמידם פיזית או לגרום להם בכפייה להמיר את דתם.

כשנסב לסדר הפסח ונקרא “בכל דור ודור…” נוכל לטפוח לעצמנו על החזה בגאווה על הזכות שנפלה בידינו להיות בנים לעם עולם, אך חשוב שנזכור כי בצד הזכות הזו יש גם חובה. כיהודים אנו מחוייבים להתאמץ יותר, להשקיע יותר ולפתח את מלוא הפוטנציאל האישי והלאומי שלנו.

ברכתי לאורחי האתר ולכל בית ישראל, היא שכל אחד מאתנו, וכולנו יחד נצליח לעשות זאת – להגביר את המאמצים ולזכות להישגים אישיים ולאומיים.

חג פסח כשר ושמח!

השר מיכאל איתן.

]]> http://www.miki.org.il/2009/04/13/%d7%97%d7%92-%d7%a4%d7%a1%d7%97-%d7%9b%d7%a9%d7%a8-%d7%95%d7%a9%d7%9e%d7%97-%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%97%d7%99-%d7%94%d7%90%d7%aa%d7%a8-%d7%95%d7%9c%d7%9b%d7%9c-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%99%d7%a9%d7%a8/feed/ 0 http://www.miki.org.il/2008/12/19/%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%94%d7%9e%d7%a6%d7%91%d7%99%d7%a2-%d7%94%d7%9b%d7%a4%d7%95%d7%9c-%d7%94%d7%a4%d7%a1%d7%99%d7%93-%d7%a7%d7%95%d7%9c-%d7%91%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%a9/ http://www.miki.org.il/2008/12/19/%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%94%d7%9e%d7%a6%d7%91%d7%99%d7%a2-%d7%94%d7%9b%d7%a4%d7%95%d7%9c-%d7%94%d7%a4%d7%a1%d7%99%d7%93-%d7%a7%d7%95%d7%9c-%d7%91%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%a9/#comments Fri, 19 Dec 2008 05:12:19 +0000 בנימין שוורץ http://www.miki.org.il/index.php/archives/740 פוסט מאת מיכאל איתן 

צריך מידה לא מבוטלת של אמביציה, נחישות וכסף על מנת להצליח בבחירות המקדימות שקיימו שלושת המפלגות הגדולות; הליכוד, קדימה והעבודה. תחקיר ‘ידיעות אחרונות’ בדבר האמצעים הבלתי חוקיים שמועמדים רבים נוקטים כדי לממן את מסע הבחירות שלהם - מעורר מחשבות נוגות בדבר הריקבון שפשה במערכת הפוליטית.

המגבלות הקבועות בחוק על גיוס כספים לצרכי מסע בחירות ידועות לכל מועמד. בטרם יצא מועמד למסע הבחירות – הוא חתם על טופס שבו הוא הצהיר כי הוא יודע את המגבלות. יתכן שמועמדים לא יזכרו פרט כזה או אחר, אבל את גובה התרומה המותרת מכיר כל מועמד היטב וכן את האיסור לקבל תרומה העולה על מאתיים שקלים במזומן.

תחקיר ‘ידיעות אחרונות’ חשף שמועמדים רבים מכל המפלגות עברו במישרין או באמצעות עוזריהם על לשון החוק. מסתבר שרבים מדי מוכנים להשתמש באמצעים פסולים נוסח סדום ועמורה במטרה לקדש את מטרתם. עמדת הנהגה בירושלים דרך סדום לירושלים אינה עוברת רק בסוגיית המימון הבלתי חוקי בפריימריס. מצביעי העבודה בחרו למקום הראשון ברשימתם את מי שמבקר המדינה קבע לגביו כי “עמד בראש מערכת שרמסה את החוק ברגל גסה” (!!!). הוא ו-14 מושחתים נוספים שפעלו באותה מערכת שמרו לאחר מכן בחקירות המשטרה על זכות השתיקה כמו בארגון פשע. גם חילופי האיומים ההדדיים בין מועמד העבודה לראשות הממשלה אהוד ברק למר טל זילברשטיין – סמל השחיתות והציניות הפוליטית של הדור הצעיר - הזכירו בסגנונם את המאפיה.

בבחירות המקדימות שקיימה סיעת קדימה אתמול נבחר למקום השני (מקום 4 ברשימה) מועמד שצבר בעבר מספר כרטיסים אדומים בבתי המשפט בישראל. בין השאר הורשע בעבירת אלימות, ספג ביקורות קשות בתיקים אחרים, ונחלץ בנס מהגשת כתבי אישום בפרשיות אחרות. כמו כן הורשע בוועדת האתיקה של הכנסת.

בימים אלה הוא עומד לדין בעוד משפט שנסחב עד אין קץ, ובו הוא מואשם בין השאר בעדות שקר ובמתן תצהיר כוזב. למותר לציין שדמות המופת הזו זכתה לגיבוי מלא מציפי לבני ובעקבותיה גם מציבור הבוחרים. במקום החמישי המכובד זכה חברו הקרוב שהודה לפני מספר שבועות בהצבעה כפולה בכנסת. האם המצביע הכפול (מעשה שבגינו הורשעו אחרים) הפסיד קול אחד בבחירות כתוצאה מהמעשה הפסול? נדמה לי שההיפך הוא הנכון.

גם הבחירות המקדימות בליכוד לא היו נקיות מתופעות פסולות. הדיווחים המצולמים ששודרו בטלוויזיה על הסעות מאות בוחרים ממקום עבודתם הציבורי במהלך שעות העבודה להצבעה מאורגנת - מעידות על נורמות פסולות במקרה הטוב ויתכן גם על הפרת החוק. מעצבי דעת הקהל וציבור הבוחרים הם האשמים בכך שהמערכת הפוליטית מוצפת בכל כך הרבה שחיתות ועבריינות. עיתונאים וכתבים רבים, במקום להזכיר פעם אחר פעם את חטאיהם של פוליטיקאים עבריינים -מעניקים להם כיסוי אוהד ומשכיחים את עוונותיהם.

קראתי שכמה מהם אפילו מביעים מורת רוח מהחקירות של אישי ציבור ב”עניינים קטנים”. הלך הרוח הוא כדלדהלן; ”מה בסך הכל רוצים? הוא לא גנב לכיסו. הוא קיבל יותר כסף מהמותר?הוא נתן הצהרה כוזבת למבקר המדינה? בפוליטיקה כולם נוהגים כך…”.

הישראלים רגישים מאוד לשחיתות כשהיא מתגלית בחצרה של המפלגה היריבה, אולם כמה מהם ימנעו מתמיכה במפלגה המועדפת עליהם אך ורק בגלל שהכלילה מועמדים מושחתים בשורותיה? 

בעבר סברתי כי שיטת הבחירות הישראלית שאין בה מימד של בחירה אישית היא הסיבה להכללת מועמדים בלתי ראויים ברשימות. כיום לאחר ההצלחות שזקפו לעצמם מועמדים מושחתים בפריימריס בליכוד בעבודה ובקדימה - איני יכול להימנע מהמסקנה שלא השיטה אשמה אלא שציבור שבוחר הוא האשם.

התירוץ “ממילא כל הפוליטיקאים מושחתים” רק מעצים את מידת השחיתות בפוליטיקה. כמובן שבסופו של יום הציבור מקבל את מה שהוא בוחר, וגם משלם את החשבון. כשמגיע עבריין בחירות לעמדת השפעה שלטונית הוא מחוייב למיטיבו הבלתי חוקי בהמשך הדרך. מדוע יסרב בעל תפקיד לבקשה של תורם בעל הון שתרם לו סכומי עתק מעל למותר? ממילא את מחיר ההטבה לא ישלם הנבחר אלא אנחנו; הציבור הרחב.

ממשלה בחקירה 

Click here to view the embedded video.

מסקנות ראשונות מתוצאות הפריימריז: כשהגיעו התוצאות ומצאתי את עצמי במקום ה-16 ברשימת הליכוד, התאכזבתי. ציפיתי למקום גבוה יותר ברשימה, והיו גם סקרים מוקדמים בקרב כלל מתפקדי הליכוד  שבהם דורגתי הרבה יותר גבוה.

אנשים – אל תאשימו את המחשבים

אחת הסיבות המרכזיות לאחוז ההצבעה הנמוך היתה התורים הארוכים שהשתרכו בקלפיות ברחבי הארץ. רבים התייאשו וויתרו. היו שהאשימו את מערכת המחשוב אבל את המחשבים קל להאשים – ממילא אין להם יכולת להגיב. לטעמי מערכת המחשוב עבדה היטב, היא אפשרה לבוחר להצביע בכל קלפי בכל רחבי הארץ, וכך נחסכו זמן יקר והוצאות נסיעה מציבור המצביעים.

תהליך ההצבעה היה נפלא. ראיתי אלפי בני אדם מתמודדים בהצלחה בפעם הראשונה בחייהם עם אתגרי ההצבעה המקוונת באמצעות מסך מגע, המערכת הממוחשבת סיפקה תוצאות בתוך מספר דקות לאחר סגירת הקלפי האחרונה, וחסכה שעות ארוכות של ספירה ידנית על ידי מאות עובדי הקלפיות. ובנוסף, ראו איזה פלא, הכל קיבלו את התוצאות שסיפקה המערכת הממוחשבת ללא ערעור, מה שבדרך כלל לא קורה בהצבעות ידניות. לסיכום, חגיגה נהדרת  לדמוקרטיה הדיגיטלית.

והתורים הארוכים? אלה נגרמו בגלל מספר קטן מדי של עמדות הצבעה. הטעות הזו שנבעה להערכתי משיקולים תקציביים הוכיחה שמי שחוסך במקומות הלא נכונים – משלם אחר כך עשרות מונים באובדן שם טוב ובגרימת מפח נפש לרבבות בני אדם שעמדו ביחד רבבות שעות מבוזבזות בתורים.

שיעור ההצבעה הנמוך שיחק לידיהם של בעלי הקולות המאורגנים. את התופעה הזו לא היה אפשר לנבא בסקרים שבוצעו בקרב כלל מתפקדי הליכוד. הבוסים ששולטים בקולות המאורגנים על בסיס אידיאולוגי או על בסיס כלכלי, מסוגלים להכתיב למי שנתון למרותם רשימות הצבעה ולתבוע משמעת עיוורת.

אלפי המצביעים המשועבדים, לא רק שאינם מפעילים שיקול דעת אישי, אלא מתוך נאמנות לבוסים מתמידים יותר מאחרים לעמוד בתור להצביע ולהירשם על מנת לעמוד בנורמה של הקבוצה אליה הם משתייכים. בכל מערכת בחירות יש תופעות כאלו כשאחוז ההצבעה הכללי גבוה הן מאבדות משמעות מול הכרעת הרוב הגדול, אבל כשמספר המצביעים קטן, מי שנתפס כלא רצוי בעיניהם של כמה בוסים ששלטו על אלפי קולות – הרגיש בנסיבות שנוצרו את התוצאות על בשרו.

הקמפיין האינטרנטי – פריצת דרך

במבט לאחור – יתכן ששגיתי כשבחרתי להתמקד בקמפיין אינטרנטי במערכת בחירות שבה מרבית בעלי זכות הבחירה אינם פעילים ברשת על בסיס יומי.

קשה להתווכח עם התוצאות, ובכל אופן במסגרת מסע הבחירות האינטרנטי, רשמתי לזכותי מספר הישגים: גייסתי כ-50 אלף שקלים ממאות תורמים, המסר שלי בדבר הצורך לנתק את התלות של פוליטיקאים מתרומות גדולות נקלט, ואני מקווה, שבעתיד אלפי תורמים קטנים יתפסו בעזרת רשת האינטרנט ויכולותיה את מקומם של התורמים הגדולים, ויחזקו את הדמוקרטיה.

קיבלתי גם תגובות מבוחרים, שבני משפחתם או מכריהם הגולשים באינטרנט השפיעו עליהם להצביע עבורי כתוצאה מהקמפיין באינטרנט, וגם לאמצעי התקשורת חדרתי בתקופה האחרונה בעיקר בהקשר הזה. בשורה התחתונה אני שמח שהיה לי קמפיין עם מסר.

פייגלין בליכוד – גניבת דעת

הליכוד נרדם בשמירה. משה פייגלין אינו חלק מהמחנה הדמוקרטי במדינת ישראל. השקפת עולמו כוללת עקרונות שאינם עולים בקנה אחד עם תורת זאב ז’בוטינסקי ומנחם בגין, ובכל אופן בחר בתבונה מבחינתו בליכוד כיעד שבאמצעותו יפיץ את תורתו הוא. הליכוד חטא בשתיקה ואפס מעשה נוכח הפעילות הארגונית הנמרצת של ארגון “מנהיגות  היהודית”  בראשותו של פייגלין בתוך הליכוד.

הליכוד לא פעל נגד ההתפקדות ההמונית של חברי הארגון הזה כחברי ליכוד. הליכוד לא מנע את בחירתם של פעילים מרכזיים של “מנהיגות יהודית” כחברי מוסדות ליכוד כמו ועדת החוקה, מזכירות המרכז ועוד. הליכוד לא מנע מהם להתמודד על מקום ברשימת הליכוד לכנסת. הליכוד לא נקט באמצעים נגד ההשתלטות העוינת שהתרחשה בגלוי לעיני כל.

למשה פייגלין ולחבריו יש זכות מלאה להאמין במה שהם מאמינים, וגם לפעול במסגרת החוק (בעבר פייגלין הורשע כשפעל בדרך בלתי חוקית לממש את האידיאולוגיה שלו) להגשמת המצע הרעיוני שלהם, אבל מה שהם עושים בליכוד זו גניבת דעת.

הם יודעים היטב שבעזרת 5,000 או 10,000 תומכים הם אינם מסוגלים להכניס נציג לכנסת בבחירות הכלליות שבהם יש 4 מיליון בעלי זכות בחירה. לעומת זאת הם מסוגלים ליותר מכך בבחירות המקדימות של מתפקדי הליכוד בהם משתתפים רק 50 אלף מצביעים. כמות כזו של תומכים קנאים בתוך הליכוד מסוגלת בעזרת מניפולציות שונות להכניס 2 נציגים לרשימה ולהשפיע על בחירתם של עוד עשרה כפי שאירע הפעם.

בעבר התרעתי מספר פעמים נגד העובדה שמדובר בהשתלטות עוינת מבפנים, אבל רבים בליכוד חששו לצאת נגד פייגלין. לימור לבנת, אחת שהעזה, שילמה על כך גם הפעם מחיר ואיבדה את הבכורה הנשית בליכוד לטובת מומלצת פייגלין ד”ר לאה נס. הייתי המועמד היחיד שהצטרף לאזהרות של נתניהו, ויצא במהלך מערכת הבחירות המקדימות בצורה חזיתית נגד פייגלין. אמרתי בגלוי שנתניהו צודק, ומי שתומך בפייגלין עושה נזק גדול לליכוד. אבל איש מלבדי לא הצטרף, ופייגלין קיבל לגיטימיות בעיני רבים. היו גם ש”השתכנעו” בתהליך של  דיסוננס קוגניטיבי לאחר שקיבלו ממנו את ליטרת הבשר שבעצם אין בו ובתורתו שום פסול ושהוא בעצם ליכודניק כשר למהדרין .

כששאלו לדעתי בדבר הרחקת פייגלין מרשימת המועמדים, עניתי תוך נשיכת שפתיים שאין זו הדרך המתאימה. היה צריך לטפל באיש ובחבורתו באמצעים ארגוניים ומשפטיים כבר מזמן, אבל כל כך סמוך לבחירות כאשר המועמדות שלו כבר אושרה – אין מה לעשות, אלא להמתין לפסק דינו של הבוחר.

האמנתי בדמוקרטיה, אני מאמין בה גם עכשיו. סברתי ועדיין אני סבור, שמכוח האמונה הזו צריך לפעול על פי כללי משחק גם כשנופלות הכרעות שליליות לטעמך.

בדיוק ברגעים כאלו, צריך להיזהר מכל משמר מצעדים פוגעניים בלתי דמוקרטיים. אסור לנצח את פייגלין בשיטותיו. לו היו מקבלים את עצתי היו מחייבים כל מועמד שנבחר לחזור ולחתום על התחייבות למלא בכנסת את שליחותו מטעם הליכוד על בסיס הכרה מלאה בעקרונות הדמוקרטיה והליכוד.

לכל מי שיחתום ויתחייב כנדרש יש לתת אשראי שיפעל על פי התחייבותו. גם פייגלין אם יחזור ויתחייב להיות נציג הליכוד בכנסת ולא נציג של מנהיגות יהודית זכאי לאשראי הזה. אם יפר את התחייבותו, ניתן יהיה לפעול נגדו כמו נגד כל חבר אחר בסיעת הליכוד שמפר את תקנון הסיעה וחוקת הליכוד.

מפייגלין אפשר גם ללמוד. אני מעריך מאוד את העבודה היסודית והדבקות במטרה שהוא מגלה. אני קורא לעצמי ולחברים רבים בליכוד להרים את הכפפה, ולגבש את המחנה הדמוקרטי בליכוד, שישמור על צביונו של הליכוד כתנועה ציונית לאומית דמוקרטית ברוח חזונם ומורשתם של זאב ז’בוטינסקי ומנחם בגין.

פוסט מאת מיכאל איתן 

בוקר היום האינטנסיבי והחשוב הזה, היה מוקדש לטלפונים לפעילים, להמריץ אותם ולבדוק את השטח.

מובן שהיו לי פרפרים בבטן; זה כמו לקראת בחינה, אתה אף פעם לא יודע אם תעבור או לא, גם אם אתה מרגיש שתעבור, אתה בספק אם תקבל את הציון שאתה ראוי לו. הרבה מתח יש ביום הזה של הפריימריז, וצריך לשלוט ברגשות עד הדקה התשעים, להשתדל לעשות את המקסימום כאילו הכל בשליטה.

הגעתי לקלפי בשדרות כדי להצביע, נדהמתי להיווכח שיש תואר ארוך בכניסה, והקלפי אינה עובדת למרות שהשעה הייתה 11:30, שעה וחצי לאחר פתיחת הקלפיות. נאמר לי שיש בעיה במחשוב, אזרתי אומץ להיכנס לבדוק, אולי אוכל לסייע להם. הנציג הטכני במקום באמת היה זקוק לסיוע, ותוך כדי קשר טלפוני עם חברת מלמ המפעילה את המחשוב, התגברנו על בעיות התקשורת והפעלת המערכת.

בתור תודה הם הציעו לי להיות המצביע הראשון בקלפי, ניגשתי להצבעה ועם סיומה אמרתי להם שכדאי שנבדוק שהמערכת אכן עובדת, והסתבר שמערכת התקשורת עובדת אבל המערכת הפנימית תקועה, ולא ניתן להמשיך בהצבעה.

למשך כמה דקות הייתי המועמד המוביל בשדרות עם מאה אחוזי תמיכה. הצעתי לשחרר את המערכת ולבדוק האם ההצבעה שלי בכלל נקלטה, אולי המערכת לא השלימה את תהליך ההצבעה שלי עד תומו. הם קיבלו את הצעה, והקלדנו פעם נוספת את תעודת הזהות שלי, ואכן ההצבעה שלי לא הושלמה, ורק אחרי שהצבעתי פעם נוספת המחסומים הוסרו ואפשר היה להמשיך.

ב12:33 חודשה ההצבעה, ואז המשכתי לאשדוד, באיחור בלו”ז, אמנם, אבל מרוצה בצורה בלתי רגילה על כך שמימשתי את מה שנאמר עלי בפופוליטיקה, כמה ימים קודם בעת הדיון על מפלגת העבודה, אחד מחברי מפלגת העבודה אמר אם על הקריסה בפריימריז שלהם, אם היה לכם את מיכאל איתן הבעיה הייתה נפתרת. כמובן שזו הגזמה פראית, אינני מומחה למחשבים אבל ההיגיון והניסיון והמזל,  עשו את שלהם, ובטח הוסיפו לי קרדיט שלא כל כך מגיע לי בעצם.

מידי פעם אני מקבל טלפונים של פעילים מרחבי הארץ, שמנסים לשמח אותי בדווחם על התגובות בשטח, אבל על כל אחד שמצלצל אני שואל את עצמי, רגע, אם זה המדד להצלחה, יש עשרה שלא מצלצלים, האם זה מעיד על אי הצלחה בשאר הסניפים?

כבעל ניסיון אני יודע שלא צריך להתלהב מהודעות מוגזמות ולא משתיקה של אחרים, צריך להמתין בסבלנות עד לספירת הקולות ורק אז נדע האם עברתי את הבחינה ובאיזה ציון.