באתי לאריאל מתוך הזדהות עם המאבק של ראש העיר רון נחמן והתושבים שמטרתו סיפוח אריאל וגושי ההתיישבות למדינת ישראל. כדי להשיג מטרה זו במסגרת הסדר שיקבל גם הכרה בינלאומית נאלץ לעשות ויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת, באיזורי הארץ האחרים שבהם תוקם מדינה פלסטינית, וכן נאלץ להציע גם רעיונות שונים בדבר חילופי שטחים.

היום, צריך להכיר במציאות שהשתנתה ולומר ביושר ובאומץ לב: מדיניות של הכל או לא כלום תוביל לאבדן של הכל- נאבד גם את יהודה ושומרון, את גושי ההתיישבות, את אריאל ואולי, חס וחלילה, גם מעבר לכך.

צריך לקדם מדיניות התיישבות שתהיה תואמת למדיניות הפשרה הטריטוריאלית: להפסיק לבנות באיזורים עליהם נאלץ לוותר בעתיד ולהמשיך לבנות באריאל ובגושי ההתיישבות. טרנספר של מאות אלפי מתיישבים מהאיזורים הללו אינו ריאלי ואינו צודק”.

השר איתן התייחס למצב ישראל בזירה הבינלאומית: “לצערינו אין אף מדינה אחת בעולם שתומכת במדיניות ההתיישבות של מדינת ישראל ביהודה ושומרון. בשנים האחרונות ההתנגדות למדיניות הישראלית בזירה הבינלאומית גוברת, אנו בתהליך של בידוד בינלאומי והפלסטינים זוכים לאוזן קשבת ולתמיכה בינלאומית הולכת וגוברת. מדינות מכירות חד צדדית במדינה פלסטינית ודיפלומטיים מתריעים כי ארגונים בינ”ל ובראשם האו”ם עלולים לקבל החלטות שיפגעו בישראל. מצבינו בזירה הבינ”ל לא היה גרוע יותר.

לצערי הרב הגורמים המופקדים על התחום הזה מי שהיו אמורים לגבש תוכניות לבלימת תהליך הבידוד ושיפור מעמדה של ישראל כשלו. הם קיבלו סמכויות נרחבות, אמצעים ותקציבים אך השיגו אפס תוצאות. במקום להתמקד בהגנה על האינטרסים הישראלים בזירה הבינלאומית הם עסוקים בשיסוי חלקי העם זה בזה, בפלגנות ובערעור האחדות והבסיס הדמוקרטי של מדינת ישראל.

בעולם שבו קיים המושג אחריות מיניסטריאלית, הם היו מזמן מסיקים את המסקנות ומנסים את יכולתם בתחומים אחרים. אבל, הרבה יותר קל לדבר על קרנפים מבלי להבין את המושג, להכריז על הפצצת הסכר באסואן ולתפוס כותרות תוך קיעקוע מעמדו של ראש הממשלה באו”ם וחתירה נגדו מבית.

רק ישראל חזקה ודמוקרטית, שיש בה הסכמה רחבה על איזורי התיישבות מסוגלת גם להשיג תוצאות חיוביות בזירה הבינלאומית. אבל ישראל לא דמוקרטית, מפולגת ומסוכסכת בתוכה נדונה מראש להיכשל באתגרים שבפניהם אנו ניצבים כאן באריאל ובכל בית בישראל”.

“הורים, בנות ובנים, בני משפחה, חברות וחברים, משפחת השכול.

בשעה זו, בארבעים ושלושה בתי קברות ברחבי הארץ ומחוצה להם, ניצב עם ישראל עמכם, ומכבד את זכרם של 22,684 הנופלים במערכות ישראל.
כמו בכל שנה מדינה שלמה מתפנה מכל עסוקיה, מדוממת מנועיה, עוצרת פעימותיה, ויחד עמכם באה להתייחד ולזכור את ההורים, הבנים, הבנות, האחים והאחיות, בני המשפחה, החברים והמכרים. להזדהות עם כל מי ששילמו במחיר חייהם, על מנת שאנו נוכל להמשיך הלאה, להקים את מדינת ישראל ולקיימה כמדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל.

בכל שנה, ערב יום הזכרון, אני שואל את עצמי האם יש מקום להשמיע פעם נוספת את נאום התנחומים, אותם משפטים, אותם מסרים, שהופכים להיות שחוקים במהלך השנים. כמה פעמים אפשר להשמיע, וכמה פעמים אפשר לשמוע, את אותן מילים שאין בכוחן להחזיר ולו לשניה אחת בן להוריו, אב לילדיו, חבר לחבריו. מי צריך את המילים הריקות שלעיתים מחטיאות , מקוממות ואף מוסיפות כאב מבלי להתכוון.

ובכל אופן צריך שתהיינה מילים, מאתנו נבחרי הציבור אליכם משפחת השכול.
צריך שנבוא אליכם, שנה אחר שנה, שנשפיל את העינים ונספוג ולו מעט ממנת המרורים, שאתם שבעתם ממנה די והותר. צריך שנבוא ונבקש סליחה וכפרה על שגיאות שעשינו, ושאתם שילמתם את מחירן, וצריך שנשבע לכם פעם אחר פעם שבבואנו לקבל החלטות ובמיוחד החלטות של מלחמה ושלום, פניכם ספוגי הצער, הממאנים להנחם, יעמדו לנגד עיננו.

כשהחלה שיבת ציון בעת החדשה, העם היהודי לא חזה כי בבואו לממש את זכותו הטבעית, זכות שקנויה לכל עם, לקיים מסגרת מדינית עצמאית בארצו, יתקל בהתנגדות ערבית כה אלימה, כה בלתי מתפשרת, כה מכאיבה. בשנת 1907, בתגובה למעשי איבה והתנכלות של ערבים, התכנסה ביפו קבוצה קטנה של צעירים יהודיים ובחשאי הקימה את הארגון הצבאי היהודי הראשון בעת החדשה, בר גיורא שמו.
על דגלם הם חרטו את המילים הבאות: “בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום”. בעקבות אירגון בר גיורא באו השומר, ניל”י, הגדודים העבריים, החטיבה היהודית הלוחמת, ההגנה, האצ”ל, הלח”י והפלמ”ח ועם קום המדינה נוסדו צבא הגנה לישראל וכוחות הבטחון הממלכתיים. בכל בארגונים הצבאיים הללו, מאז בר גיורא ועד היום שרתו מאות אלפי יהודים ובני מיעוטים שהתגייסו להלחם למען הקמת המדינה ולמען המשך קיומה.

כבר בתחילת הדרך, בשנת 1920 כתב זאב ז’בוטינסקי “מני דן ועד באר שבע , מגלעד לים אין אף שעל אדמתנו שלא כופר בדם”. ומאז משנת 1920 ועד היום שרשרת הנופלים והפצועים ממעשי האיבה נמשכת ונמשכת.

דווקא היום, כאן בשדרות העיר, סמל לעמידה עיקשת ומנצחת של אוכלוסייה אזרחית מול מתקפות טרור נפשעות ובלתי פוסקות, כשאנו מבכים את נפילת יקירנו, עלינו לחזור ולתבוע מאויבינו הערביים לשים קץ לשפיכות הדמים הנוראה שעלתה לנו ולהם במחיר כה כבד. עלינו לחזור על הקריאה שקרא דוד בן גוריון בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל , מלים שכוחן יפה גם היום: “אנו קוראים גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חודשים , לבני העם הערבי לשמור על שלום”…”אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן…”

אם גם הפעם ידחו את ידנו המושטת לשלום ויבחרו בדרך האלימות, במחשבה מוטעית שכך יצליחו לחסל את מדינתנו, היד המושטת לשלום תהפוך לאגרוף פלדה שיהלום בהם פעם נוספת, כפי שהלמנו בהם בעבר והלוואי ולא נגיע לכך.

בעוד שעות ספורות המוני בית ישראל יצאו לחגוג את יום העצמאות ה-62 של מדינתנו. נשיר, נרקוד, נהלל ונודה לאלוהינו על התקומה המדינית והלאומית של עמנו עתיק היומין, נציין בגאווה בלתי מוסתרת את הישגיה האדירים של מדינת ישראל בקליטת עלייה, בביטחון, במדע, בטכנולוגייה, בהתיישבות, בחקלאות ובתעשייה. נניח הצידה ליומיים את הויכוחים והמחלוקות הלגיטימיים ונצניע  את הכשלונות והמחדלים שנגרמו בשוגג או מתוך כוונה פסולה, בניהול עינני הארץ הקדושה.

ביום שלאחר ימי הזכרון והעצמאות נשוב במלוא המרץ ובנחישות, מצויידים בלקחים המתאימים להיטיב את דרכנו הציבורית, להוביל את מדינת ישראל ואת עם ישראל בדרך הישר לשנה טובה ומוצלחת יותר, כך שכשניפגש פה בשנה הבאה נוכל להישיר מבט מול קברי הנופלים ולומר שהשתדלנו ועשינו כמיטב יכולתנו לכבד את זכרם, לעצב משמעות לקרבנם ולתת כבוד לאבלכם, בני משפחת השכול.
יהיה זכרם ברוך”.

הדרישות להקים את ועדת גולדסטון ולטפל במסקנותיה נועדו בראש ובראשונה לפגוע במדינת ישראל ולבודד אותה מבחינה בינ”ל. ביודענו זאת אנו חייבים למצוא את הדרך הנכונה ליטול את העוקץ ממזימות אויבינו. אם נשתוק ולא נעשה דבר, נחזק את יכולתם להציג אותנו באור שלילי בזירה הבינ”ל ואילו בדיקה אמיתית תאפשר לנו לקיים בקרה פנימית וגם להתגונן במלחמה המלוכלכת שמנהלים נגדנו על דעת הקהל העולמית … מדובר במאבק שיש לו השלכות על בטחונה ומעמדה של ישראל בעולם כולו. עדיף חקירה ישראלית אמינה מאשר חקירה בינלאומית בהשתתפות גורמים עויינים לישראל”.