לפרטים נוספים

מיהו דמוקרט?

רבים שואלים אותי, כיצד יתכן שאני מנהל מאבק ציבורי נגד הצעות חוק שונות, מתראיין נגדן בכלי התקשורת, מתמודד בנימוקים מולן בוועדת השרים לענייני חקיקה ומצביע שם נגדן, והנה,כשהן עוברות ומובאות להצבעה במליאת הכנסת אני מצביע בעד, יחד עם טובי תומכיהן. הגדיל לעשות אף ארגון שמאל אחד, שתבע ממני “להחליט” ואף איים לכנות אותי “אויב הדמוקרטיה”. האם כפל הלשון ודפוסי ההצבעה המתחלפים עולים בקנה אחד עם העקרונות הדמוקרטיים שאני מרבה לדבר בשבחם?

כאשר ביקשתי את אמונם של חברי הליכוד בבחירות המוקדמות ציינתי במצע שפרסמתי: “…אני מתחייב לקבל עליי את החלטות הרוב הדמוקרטי בסיעת הליכוד, וכמנהגי מאז נבחרתי לראשונה לכנסת לא אצביע נגד המשמעת הסיעתית”.
הייתי, כמדומני, המועמד היחיד שהעלה בכתב את ההתחייבות הזו והיחיד שפרסם אותה ברבים. אבל אין לי ספק שהתחייבות זו נוצרה במשתמע גם מהבטחותיהם של מועמדים אחרים, שלו היו מצהירים מראש שבכוונתם לפעול גם נגד החלטות הרוב של הסיעה, ספק רב אם היו נבחרים.

ישנם חברי ממשלה שבצר להם, כאשר הם נקלעים לקונפליקט בין עמדתם האישית לעמדת הממשלה – בוחרים בדרך ההצבעה ברגליים ונעלמים מההצבעה, עם או בלי קיזוז. אך בכך לא נפתר דבר.

“הממשלה אחראית בפני הכנסת אחריות משותפת”- כך קובע סעיף 4 לחוק יסוד הממשלה. התוצאה היא שחבר ממשלה אינו יכול להתחמק מהאחריות בטענות “לא הייתי שם”, “לא השתתפתי בהצבעה” ואפילו לא בטענה “הצבעתי נגד”. כל עוד הוא חבר בממשלה הוא חולק את האחריות להחלטותיה ומהלכיה בפני הכנסת ובפני הציבור.

לא מבחן הפרוצדורה

“ישנם חברי ממשלה שבצר להם, כאשר הם נקלעים לקונפליקט בין עמדתם האישית לעמדת הממשלה – בוחרים בדרך ההצבעה ברגליים ונעלמים מההצבעה”. מליאת הכנסת (צילום: מגד גוזני)
במשך עשרות שנות כהונתי בסיעת הליכוד בכנסת נאבקתי בנחישות, יותר מכל חבר כנסת אחר, על עמדות עצמאיות בתוך מפלגתי. אולם תמיד, לאחר שהתקיים דיון והתקבלה החלטה מחייבת, קיבלתי את ההכרעה ולא הצבעתי נגד המשמעת הסיעתית.

מאז הקמת הממשלה הנוכחית פעלתי לא פעם כחבר ממשלה נגד הצעות שונות, שקיבלו תמיכה של הרוב. לעיתים מצאתי עצמי בודד מול כולם, אך יומי ניתן לי בוועדת השרים, במליאת הממשלה ובאמצעים אחרים במסגרת החוק והכללים. לעיתים הצלחתי לשכנע או להשפיע, ובמרבית המקרים נותרתי במיעוט, אבל תמיד קיבלתי את הכרעת הרוב ומילאתי את חובתי במליאת הכנסת בהתאם לחוק.

ואז, נשאלת השאלה מי הוא דמוקרט? זה שמכבד את הכרעת הרוב או זה שפועל נגדה? נכון, המבחן העליון של הדמוקרטיה אינו מבחן הפרוצדורה. בסופו של יום השאלה אינה האם אתה מוצא עצמך מצביע בניגוד לעמדתך, אלא האם אתה מסוגל להמשיך לשאת באחריות המשותפת הנובעת מקבלת ההחלטה .

באשר למה שמכונה בתקשורת “גל החקיקה האנטי-דמוקרטי”, צריך לומר את האמת העובדתית: מרבית הצעות אלו לא קודמו כלשונן: חלקן הוקפאו, חלקן רוככו, וחלקן הוסרו מסדר היום. בחלקן תמכתי, בחלקן נאבקתי והצלחתי, יחד עם אחרים, להשפיע על הכנסת לכונן שינויים ותיקונים, ולחלקן התנגדתי באופן נחרץ וסברתי שהן מיותרות ומזיקות.

במבט כולל, אין הצדקה לאמירה כי המשטר הדמוקרטי בישראל עומד בפני סכנת חיסול. לזכויות הפוליטיות יש גיבוי נרחב בדעת הקהל הישראלית. לאמצעי התקשורת יש כוח לא מבוטל, ובית המשפט כפרשן החוק מסוגל לעצור חקיקה שאינה הולמת ובלתי מידתית, גם אם עברה בשלוש קריאות בכנסת. אם נגיע, חס וחלילה, לסכנה ממשית וקרובה למשטר הדמוקרטי בישראל, הוויכוח הנוכחי בין הקואליציה לאופוזיציה על הצעות חוק כאלה או אחרות, יתחלף במאבק חסר פשרות של כל חסידי הדמוקרטיה, מכל גווני הקשת הפוליטית, להגנה על משטרנו הדמוקרטי.

פורסם לראשונה באתר וואלה!

 

התגובות סגורות לעמוד זה