לפרטים נוספים

הנשיר והיושב ראש

אנו מגישים בפניכם, את נאומו המלא של יו”ר הכנסת בפועל – ח”כ מיכאל איתן, בטקס השבעת חברי הכנסת ה-18: “כבוד נשיא המדינה מר שמעון פרס, כבוד ראש הממשלה מר אהוד אולמרט, כבוד נשיאת בית-המשפט העליון הגברת דורית בייניש, חברי הכנסת לשעבר ובהווה, אורחות ואורחים יקרים, אפתח בתפילה: אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. הגן עליה באברת חסדך, ופרוש עליה סוכת שלומך, ושלח אורך ואמיתך לראשיה, ליועציה ולשריה, ותקנם בעצה טובה מלפניך. חזק את ידי מגיני ארץ קודשנו, והנחילם אלוהינו ישועה ועטרת ניצחון תעטרם, ונתת שלום בארץ ושמחת עולם ליושביה”.

גבירותי ורבותי, בט”ו באב תשמ”ד, אוגוסט 1984, כאן, באולם המליאה, בישיבת הפתיחה החגיגית של הכנסת האחת-עשרה, התחייבתי לראשונה, כאחד מחברי הכנסת הצעירים, לשמור אמונים למדינת ישראל ולקיים באמונה את שליחותי כחבר הכנסת. מעמד מרגש זה חרות היטב בזיכרוני, כאילו אירע אתמול. מאז חזרתי על ההתחייבות הזאת עוד שבע פעמים. מעט, אבל מספיק כדי להפוך אותי לוותיק חברי הכנסת. היום, מתוקף תפקידי, אני מחייב בהצהרת האמונים את עמיתי חברי הכנסת, ובכללם גם צעירים כמוני, שזו להם הפעם הראשונה.

לקראת פתיחת הישיבה שאל אותי אחד מחברי הכנסת הצעירים אם גם היום, בפעם השמינית, אתרגש לקראת טקס ההשבעה כמוהו וכמו בני משפחתו, שנראים כל כך נרגשים. שאלתו הזכירה לי יולדת שהובהלה לחדר הלידה ללידה השמינית שלה, וכשנשאלה אם היא מתרגשת, היא השיבה: “כן, מתרגשת, אבל אתם יודעים מה? בפעם הראשונה התרגשתי הרבה יותר”.

הכנסת מציינת בימים אלה, סמוך לישיבת הפתיחה החגיגית של הכנסת השמונה-עשרה, גם את יום הולדתה ה-60. יש סיבות טובות לחגיגה הדמוקרטית, אבל אסור שטקסים ונאומים חגיגיים יסתירו את כישלוננו, כישלון חברי הכנסת הוותיקים מאז ימי הכנסת הראשונה ועד לכנסת השבע-עשרה. נכשלנו 17 פעמים. נכשלנו בביצוע המשימה הלאומית החשובה ביותר שהכנסת קיבלה עליה – נכשלנו בכינון חוקה למדינת ישראל. אנו זקוקים לאחדות לאומית אמיתית ושעת רצון משותפת לכולנו כדי שנמלא את חובתנו למדינה ונעניק לה חוקה – כלי חיוני שיש בו כדי להעצים את האזרח, את החברה ואת המדינה.

האחדות הלאומית הנדרשת מאתנו אינה מתבטאת בהסכמות בדבר חלוקת תיקים ומנעמי השלטון. האחדות הלאומית בהקשר של החוקה גם אינה מחייבת תמימות דעים או ויתור על עמדות ערכיות. האחדות הלאומית שנדרשת מאתנו היא היכולת לקבל כללי משחק מוסכמים, כללי משחק שכולנו נהיה כפופים להם. כולנו, קרי – הכנסת, הממשלה, מערכת המשפט ותושבי המדינה.

אני נמצא כאן עם כל חברי, חברי הכנסת השמונה-עשרה. אני מתבונן בכם מהדוכן ושואל את עצמי: האם נצליח בתקופת הכהונה הזאת להשלים את מפעל החוקה? האם נצליח לפרוע את חוב הדורות שהכנסת חבה למדינה ולאזרחיה?

מהו חוב הדורות הזה? בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל נקבע כי השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה יפעלו על בסיס חוקה שתקבע אספה מכוננת. קביעה זו בהכרזת העצמאות נשענה על החלטת האומות המאוחדות מיום כ”ט בנובמבר בדבר הקמת מדינה יהודית.

בט”ו בשבט תש”ט, 1949, התכנסו הצירים שנבחרו לאספה המכוננת לישיבת פתיחה חגיגית. יומיים בלבד לאחר מכן הם קיבלו החלטה דרמטית – הם החליטו כי האספה המכוננת תסיים את תפקידה וכי האספה המכוננת תהיה לבית-המחוקקים הקבוע של מדינת ישראל ותיקרא הכנסת הראשונה.

יש הטוענים כי ההחלטה בדבר הקמת הכנסת התקבלה ללא סמכות, שהרי העם שלח צירים לאספה המכוננת לכונן חוקה, והנה, הנבחרים לא מילאו את שליחותם; הם לא כוננו חוקה, וגם לא החזירו לציבור ששלח אותם את המנדט שבשמו נבחרו. במקום זאת, הם הכריזו על עצמם חברי הכנסת בלי שנבחרו בכלל להיות כאלה.

המסע המפותל לכינון חוקה בישראל נמשך מאז ועד היום. כל חבר כנסת, בכל כנסת וכנסת, חייב לראות את עצמו כאילו הוא ציר באספה המכוננת ועליו לשלם את החוב שחבה הכנסת לאספה המכוננת ולאזרחי המדינה ולקיים את ההתחייבות לכונן חוקה.

במסגרת דיוני ועדת החוקה הגענו להסכמות רבות, אולם גם נתגלעו חילוקי דעות בנושאים שונים. בשלושה נושאים התעצמו חילוקי הדעות האלה עד לכדי סלעי מחלוקת.

סלע המחלקת הראשון הוא זהותה הלאומית של המדינה ומעמד המיעוטים בה. תכלית הקמתה והגיון קיומה של מדינת ישראל נובעים מזכותו הטבעית הבלתי-מעורערת של העם היהודי להקים בית לאומי, מדינה יהודית ריבונית, בארץ-ישראל. העם היהודי, שהיה מיעוט בארצות גלותו, מחויב לשמור על זכויות המיעוטים במדינתו, כדברי זאב ז’בוטינסקי בשנת 1923, ואני מצטט: “הריני נכון להישבע בשמנו ובשם כל נכדינו כי לעולם לא נפעל בניגוד לעקרון שוויון הזכויות, ולעולם לא ננסה לדחוק מישהו מארצנו”.

במסעותי בארץ לכינון החוקה ביקרתי בין השאר בחיפה ובסח’נין. פגשתי קבוצות של אזרחים ישראלים-ערבים, ולא אכחד – הפערים גדולים. גדולים מדי. יש הטוענים שלא ניתן לגשר על הפערים ולכונן חוקה משותפת עם ערביי ישראל.

אני שואל: האם נעשה ניסיון רציני בשני הצדדים לקיים דיאלוג על חוקה? דווקא החוקה היא אמצעי להבטיח לאזרחי ישראל הערבים מסגרת שוויונית, שבה יחיו כאזרחים נאמנים, גאים במורשתם, בתרבותם ובשפתם. השלום עם שכנינו הערבים חשוב. השלום בתוכנו, בין כל אזרחינו, חשוב ודחוף הרבה יותר.

סלע המחלוקת השני נובע מהקשר שבין הדת למדינה, בין חוקתו של העם היהודי לחוקתה של מדינת ישראל. בפרקי אבות נאמר: “משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה”. חוקת העם היהודי, שניתנה במעמד הר סיני, עברה מדור לדור אלפי שנים, גיבשה את עמנו ושמרה עליו בתנאים ובתלאות שעמים אחרים לא שרדו.

אהרן דוד גורדון, מבשר רעיון העבודה העברית, אבחן: “דתנו אינה, בדומה לדתם של עמי אירופה, ילידת חוץ, כי אם יצירת רוחנו הלאומית. דתנו מובלעת בכל איברי רוחנו הלאומית, ורוחנו הלאומית מובלעת בכל איברי דתנו, עד כי לא רחוק לאמור כי דתנו היא עצם רוחנו הלאומית ולא לחינם התקיימנו בכוחה עד היום”.

החוקה הדתית של העם היהודי שמרה על קיומו הלאומי, אולם לא ניתן לכונן במדינת ישראל חוקה יהודית דתית בלי לפגוע בזכויותיהם של מי שאינם יהודים או בזכויותיהם של יהודים שמבקשים לקיים חיים חופשיים מדת. המתח המוגזם בחברה הישראלית בין דתיים לחילונים יכול להיות מופג בפשרה חוקתית, שבמסגרתה הדתיים ישלימו עם העובדה שחוקתה של מדינת ישראל אינה יכולה להיות זהה לחוקתו של העם היהודי. החילונים מצדם יקבלו את האבחנה של א”ד גורדון בדבר השילוב בין הדת ללאום, ישריינו בחוקה מעמד לערכים לאומיים דתיים כמו השבת, מועדי ישראל וכשרות, ויגלו סובלנות לטיפוח מוסדות ותרבות תורניים.

סלע מחלוקת שלישי הוא שיטת הממשל. בשנה ה-61 של מדינת ישראל הפוליטיקה הישראלית עסוקה בהרכבת קואליציה להקמתה של הממשלה ה-32 בתולדות מדינת ישראל. כהונתה הממוצעת של ממשלה בישראל היא פחות משנתיים. לאחר הקמת הממשלה כל ראש ממשלה נאלץ להשקיע מאמצים אדירים לתחזק אותה מול כנסת שמאיימת להפילה בכל יום שני.

על מערכת היחסים הלקויה בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת אין צורך להכביר מלים. הפוליטיקה הישראלית נמצאת בנקודת שפל. הציבור מאבד אמון בנבחריו, בשריו ובשופטיו. כך אי-אפשר לנהל מדינה. דרוש שינוי חוקתי. עלינו לעצב מחדש את מערכת הבלמים והאיזונים בין רשויות השלטון. הכנסת צריכה להשקיע פחות מאמצים במאבקים להפיל את הממשלה או להגן עליה, ולהתמקד יותר בעבודת חקיקה, בבקרה על הממשלה ובדיונים בשאלות של מדיניות.

יש להעניק לממשלה יותר יציבות ולהעצים את כוח משילותה, אבל בזהירות. במקביל לצעדים האלה עלינו לשריין את זכויות האזרח והאדם מפני שימוש לא ראוי בסמכויות השלטון. בחוקה יש לתחום בקווים ברורים יותר את הגבולות בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת.

חשוב גם לשנות את שיטת הבחירות, כך שהציבור יוכל לא רק לבחור במפלגה שהוא מעדיף אלא גם להשפיע על הרכבה הפרסונלי. ככל שנעודד יותר אחריותיות של הנבחר כלפי הבוחר, כך נקבל בתמורה יותר אמון של הבוחר בנבחר.

חברי חברי הכנסת, אורחות ואורחים, שלושת סלעי המחלוקת שעליהם דיברתי משקפים בעיות יסוד של החברה והמדינה. אסור לנו לנהוג כבנות יענה, ולחשוב שאם נימנע מלתקוף את הבעיות הן תיעלמנה מעצמן. ההיפך הוא הנכון, הן רק תתעצמנה. החוקה יכולה לסייע לנו לתחום את היקף המחלוקות ולקבוע את כללי הוויכוח וההכרעה בהן בדרך דמוקרטית. החוקה היא אמצעי חיוני ויעיל להעצמת האזרח, החברה והמדינה. אזרח שזכויותיו מוגנות וכתובות עלי ספר הוא אזרח נאמן, שיש לו אינטרס לשמור על החוקה ועל המדינה – שהן אלו שמאפשרות לו למצות את כישוריו ולהגשים את שאיפותיו. החברה, שמורכבת מקבוצות שונות, זקוקה לחוקה, שתעניק לכל קבוצה ייחודית את היכולת לשמר ולפתח ערכים קולקטיביים – תרבותיים, חברתיים ודתיים. העצמת האזרח ובניית חברה ישראלית רב-תרבותית עם חוקה משותפת הן הערובה לבניית מדינה חזקה ובטוחה.

אתגר החוקה כולו נתון בידינו, עמיתי חברי הכנסת השמונה-עשרה, בידינו בלבד. בידינו. זו סוגיה שאינה תלויה בגורמים חיצוניים, היא סוגיה פנימית שלנו. אם רק נרצה ונתאמץ – נצליח. נצליח לפרוע את החוב, נצליח להעצים את היחיד ואת החברה, נפתח פרק חדש בחיי המדינה, נצליח לשפר את היחסים בינינו לבין הציבור ונפיח רוח של תקווה, רוח של שינוי לטובה. נעניק חוקה למדינת ישראל.

פתחתי בתפילה ואסיים בברכה. במקורותינו נאמר כי בשעה שבית-המקדש ניצב בהר המוריה בירושלים, נהגו משמרות הכהונה ששירתו בו להתחלף ביניהן. אנשי המשמר היוצא בירכו את אנשי המשמר הנכנס במלים אלו: “מי ששיכן את שמו בבית הזה ישכן ביניכם אהבה, אחווה, שלום ורעות”.

אחתום את דברי בטקס זה, טקס חילופי המשמר של משכן הדמוקרטיה הישראלית, באותה ברכה עתיקה: מי ייתן והשוכן במרומים ישכין בבית הזה אהבה, אחווה, שלום ורעות.

The speech in English


השאר תגובה

* מסמנת שדה חובה




*תוכן התגובה