לפרטים נוספים

להוכיח שאפשר אחרת גם בחינוך!

שדרות

בשבוע הבא תתכנס הכנסת לישיבה מיוחדת לדיון בחידוש ירי הקסאמים על שדרות ועוטף עזה. המאבק על שדרות נמשך כבר שמונה שנים ולא צריך להכביר מילים כאן בדבר התוצאות החמורות של נטישת העיר, ובדבר ההשלכות הקשות של תבוסה בשדרות על יכולת עמידתה של מדינת ישראל בפני אויביה. בינתיים הטרור זכה להצלחה חלקית; אלפי תושבים עזבו את העיר ואחרים שנשארו, חשים מופקרים.

לפני שנה, בעיצומה של מתקפת הקסאמים על שדרות, החלטתי לעבור להתגורר בעיר. עוד לפני כן, בכל פעם שצפיתי בכתבות על שדרות אמרתי לעצמי “לו רק יכולתי לעשות משהו”, אבל כמו אצל רבים רבים זה פשוט לא הסתדר… הבנתי שרק התייצבות בגופי בקרב תושבי העיר תיצוק תוכן ממשי בביטוי “שדרות של כולנו”, ביטוי שתושבי שדרות שבעו מלשמוע מפי נבחרי ציבור ואחרים שהגיעו לעיר לסיורי הזדהות מלאי כוונות טובות אבל לא משכנעות.

בשנות ה-70 העתיק יוסי שריד את מקום מגוריו לקריית שמונה. המהלך הזה נחרט בזיכרוני כמהלך ראוי של פוליטיקאי שאינו מסתפק רק בהטפה לאחרים אלא גם דורש מעצמו. לימים יאמר יוסי שריד כי יותר משתרם במעברו לקריית שמונה ולתושביה הוא זכה לקבל מהם. כיום לאחר שנה בשדרות אני מבין בדיוק למה התכוון.

בתחילת חודש ינואר 2008 עברתי להתגורר בשדרות. שכרתי דירת שלושה חדרים בשכונה הנקראת בפי תושביה על שמה של החברה שבנתה אותה; “קסדור”. השכונה נבנתה במהלך שנות ה-90 במסגרת מבצע הבנייה הנרחב לקליטת גלי העלייה מברית המועצות לשעבר ברחבי הארץ. מרבית השכנים שלי הם בני משפחות העולים מקווקז, בוכרה, ומיעוטם תושבים ותיקים.

קבלת הפנים לה זכיתי כבחור חדש שבא לשכונה היתה חמה וכללה הצעות לסיוע בהעברת הציוד, הזמנות לארוחות בערבי שבת, ובהמשך למשלוחי מנות של אושפלוב, בחש, דג חריף או חמין, היו גם הזמנות לבתי הכנסת ולמסיבות משפחתיות. ככלל הזכירה לי האווירה של שכונת “קסדור” בשדרות את ימי ילדותי בשכונה שבה גדלתי. מרגש לקלוט את הטעמים והריחות, לשמוע את בליל הלשונות, לצפות במנהגים הייחודיים, ולעקוב אחר בטויי התרבות השונים במקום. מתוך כל השונות הזו - צף המכנה המשותף היהודי, המסורת, ארץ ישראל וירושלים שיחד עם החרדה האישית והקולקטיבית מאימת הקסאמים - הופכים את הביטוי הערטילאי” שותפות גורל” למשהו כל כך מוחשי שכמעט וניתן לגעת בו.

YouTube Preview Image

לא הייתי צריך לחכות הרבה זמן כדי להיכנס לשגרת הקסאמים. בתקופה ההיא כמעט כל יום היו מספר נפילות אחרי הכרזות מקפיאות דם ברמקולים ”צבע אדום, צבע אדום”.

כשנשמעת הכריזה צבע אדום, גם אם אתה לא ממש מפחד, אתה נכנס לעמדת המתנה; הגוף שלך נדרך באורח בלתי רצוני, אתה סופר עד 15 וממתין בקוצר רוח לנפילה ולקול ההתפוצצות הגואל שמחזיר אותך לשגרה. הרציונליזציה היא כנראה אחד מדרכי ההתגוננות שלי להדחקת החרדה. כך למשל אני מתחזק מסטטיסטיקות של אחוזי הפגיעה הנמוכים מול מבול הקסאמים: כשאני בבית אני מרגיע את עצמי שמרבית הנפגעים נפגעו בשטחים פתוחים, וכשאני בשטח פתוח אני דבק בחישוב הסיכוי שמכל המרחב הגדול הזה ייפול הקסאם בדיוק על מכוניתי…

בבניין שלנו יש מקלט אבל הוא משמש לאחסון חפצים ישנים, ממילא אי אפשר להגיע אליו מהדירה ב-15 שניות, וגם אם כן - כמה פעמים ביום או בלילה אפשר לקפוץ הלוך וחזור בדילוגי קרב מהדירה בקומה השנייה או השלישית למקלט בקומת הקרקע?

תקופת הרגיעה היתה נהדרת לכולנו. החיים ללא הצבע האדום נראו הרבה יותר יפים. מה שנחשב כשגרה במקום אחר - נחשב בשדרות כתקופה שראוי להשתבח בה. והנה עכשיו, עוד בטרם הספקנו לשכוח את חוויות הצבע האדום, התחדשו מטחי הקסאמים, חזרה התחושה שאנחנו בני ערובה. מצד אחד כולם מחזקים את הצבא ורוצים שיפעל נגד הטרוריסטים, ומצד שני הכל יודעים שמיד לאחר כל פעילות בעזה “צבע אדום” הוא רק שאלה של זמן.

כששמעתי אתמול את סגן שר הביטחון מכריז שישראל לא תרשה את הרחבת הירי מעבר לחגורת הישובים, נתיבות, קריית גת, אשדוד, חשתי זעם. בנוסף לאמירה הזו, הממשלה החליטה השבוע שלא להקצות כספים למיגון בעוטף עזה. האמירה וההחלטה מייצרות תחושת ייאוש וניכור בקרב תושבי האזור.

בכל הקשור לאופן טיפולה של הממשלה בנושא ההגנה על שדרות אני משתדל לנהוג באיפוק וממלכתיות, ולא לנצל את העובדה שאני שם כדי להתבטא בצורה קיצונית ומזווית מפלגתית צרה. אבל אני חושב שההיגיון הפשוט וההסכמה הכללית עומדים מאחוריי כאשר אני מבקר את הממשלה שמצד אחד אינה עושה דבר על מנת לחסל את מקורות הירי או את הסיבות לירי (ואני יודע שזו לא משימה פשוטה), ומצד שני, היא אינה מקצה כספים למיגון. גם לטעמי המיגון אינו פתרון, אבל אי אפשר גם לא לעשות דבר וגם לא למגן. כשזה המצב – מה אמורים להרגיש התושבים?

שדרות שלנו

המאבק על שדרות הוא לא רק מאבק בטחוני, שדרות היא גם סמל לחזית החברתית של עם ישראל. שדרות כמו עיירות פיתוח אחרות וכמו שכונות מסויימות בערים הגדולות סובלת ממצוקה כלכלית חברתית. בהגיעי לשדרות הבאתי איתי יוזמה לתכנית חלוץ בתחום צמצום הפערים הדיגיטליים. אספתי תרומות ומענקים מגורמים ציבוריים ובראשם שר האוצר רוני בר-און ומגורמים פרטיים כדי ליזום, להקים ולהפעיל בשיתוף פעולה עם מנכ”ל הפרוייקט שמוליק שם טוב (שגם הוא הגיע לגור בשדרות ממניעים ערכיים) את הפרוייקט שלו קראתי “שדרות שלנו”.

פרוייקט “שדרות שלנו” מתבצע ב-16 כיתות בשני בתי ספר ובשבעה מקלטים שאותם הפכנו למרכזי מחשבים שכונתיים. בנוסף אנו מסייעים למאות תלמידים בהדרכה מרחוק ולקשישים במרכז יום לקשיש. “שדרות שלנו” הנו פרוייקט בעל חשיבות עצומה, ואם אכן נצליח בו נוכיח שאפשר אחרת גם בתחום החינוך, ומשדרות תצא בשורת המהפכה הטכנולוגית לצמצום הפערים.

לתרומה למיכאל איתן – להוכיח שאפשר אחרת! לחץ כאן.


השאר תגובה

* מסמנת שדה חובה




*תוכן התגובה