לפרטים נוספים

מפי רעב תצא חכמה / מאת יפה נקר

מאמר אורח

יפה נקר

פרשנים כלכליים מדברים בתקשורת על התרחבות העוני במיגזרים רבים באוכלוסיה כתוצאה מהעליות האחרונות במחירי המזון והדלק ועליות מחירים בכל ענפי המסחר.  תמהני מדוע אין שומעים בתכניות העוסקות בנושא העוני הן בטלויזיה, ברדיו, בעיתונות, את הנציגים מהמיגזר הסובל.

אפשר למשל להזמין ילדים ממיגזר העוני שיכולים לספר הכי טוב מה הם אוכלים מדי יום ביומו, כמה פעמים מקרקרת להם הבטן במהלך יום לימודים, איך זה להכין שיעורים בבית עם מקרר ריק, ואמא שנמצאת בעבודה, איך זה לישון בלילה על בטן ריקה, איך זה לקום בבוקר ללימודים בלי כסף לנסיעה לבית הספר, איך זה ללמוד ללא הספרים הנדרשים ללימודים, איך להצטיין במבחנים על סנדביצ’ים נורא מזינים, איך זה לא להצטרף לטיול שנתי (למרות ההוראה שלא למנוע מתלמיד להשתתף בטיול שנתי כי אין בידו כסף לתשלום, רבים המקרים שתלמידים מושארים מאחור), איך מתחממים בחורף בבית לא מוסק, מה עם טיפול שיניים, משקפיים ויתר הצרכים.

ורק בחגים, תודות לעמותות וולונטריות, מקבלים חבילת מזון, עם שמן, סוכר, אורז, תפוחי-אדמה, קופסאות שימורים, ועוד, המון אוכל מזין לילדים שיגדלו להיות חיילים ואזרחים טובים.  אין זו ביקורת על העמותות המחלקות חבילות מזון לחגים, כי זה מה שניתן להשיג בתנאים של איסוף מזון מתרומות, אלא דווקא דגש על חשיבות המעשה הטוב הזה.  ללא העשייה החשובה הזו, גם חבילות אלה לא היו מגיעות למשפחות הנזקקות.

ועדות הכנסת העוסקות בנושאים כלכליים וחברתיים, ועדת הכספים, ועדת הכלכלה, הוועדה לקידום מעמד האשה, הוועדה לזכויות הילד, ועדת העלייה והקליטה, ועדת החינוך התרבות והספורט, ועדת העבודה והרווחה, יכולות להזמין לישיבות הוועדה, את הילדים מהמשפחות הנזקקות, כי בידם למסור את הנתונים הכי מדוייקים והעדות הכי אמיתית על העוני.  העדות שלהם תשמש חומר חשוב לחשיבה ושיקול דעת בעת הצבעות על תקציבים ועל מהלכים חשובים לפתרון הבעיה.  אין די בנתונים של מכוני מחקר ודברי מומחים בנושא, אלא יש לשמוע מפי החכמה ילדי העוני.

תגיות:
 

תגובות ל: “מפי רעב תצא חכמה / מאת יפה נקר”

  1. דובי says:

    לא הבנתי איך כל פיסות המידע האלו אמורות לשנות במשהו את ההחלטות. האם הכותבת לא יודעת מה ההבדל בין עדות אנקדוטלית לבין נתונים?

  2. יפה נקר says:

    דובי, תגובתך מחזקת את השקפתי על הצורך לשמוע את העניים (עדות אנקדוטלית לטעמך),
    ולא רק נתונים יבשים. עובדה, הנתונים לא מביאים מזור לסבל העניים וחזקה על פיסות המידע שתשננה את ההחלטות.
    אני מציעה הכרות וטיפול שונה בבעיה, ולא המשך חשיבה שאינה מועילה לפתרון הבעיה.
    חבל שאינך מסכים שטוב משמע ומראה עיניים. תודה על התיחסותך.

  3. קטי says:

    יפה יקרה, המאמר עצמו טוב מאוד.
    ועם זאת– אני כועסת על עצמי ועל כולנו שממלאים את התפקיד שהממסד היה חייב למלא לטיפול בעוני ועי”כ מסירים את האחריות מהמושחתים בצמרת.
    בידידות, קטי

  4. דובי says:

    “חזקה” על פיסות המידע האנקדוטליות שתשננה את ההחלטות? על בסיס מה הגעת למסקנה הזו? שוב, את מתבססת על השערות בלתי מבוססות. בואי נדבר על סוגיית התקשורת, כי את זה אני מכיר קצת יותר: כל המחקרים שעסקו בנושא העלו שתי תגובות אפשריות לפרסונליזציה של בעיות חברתיות – כלומר, להבאת דוגמא ספציפית לנושא שעל סדר היום, כמו קורבנות לאלימות או עוני. תגובה אפשרית אחת היא: זה באשמתו (או במקרה של ילד – זו אשמת ההורים שלו) – הם טפשים, הם עצלנים, הם מבזבזים את הכסף שלהם על תספורות וסיגריות. בקיצור, מגיע להם ואני (הצופה) לא צריך לממן להם את סגנון החיים הבזבזני שלהם.
    התגובה האפשרית השניה היא: אוי, איזה מסכן, בואו נפתור את הבעיה שלו. רק מה? מדובר על הבעיה הספציפית של אותו אדם, ולא על הבעיה החברתית. כמה פעמים הביאו סיפור עצוב על משפחה שגרה ברחוב, ולמחרת כבר דיווחו בשמחה על זרם הטלפונים של אנשים שהציעו סיוע למשפחה מחוסרת המזל? אז מה קיבלנו? משפחה אחת זכתה לתרומות לטווח המיידי, הציבור זכה לקתרזיס והרגשה שהנה, טיפלנו בבעיית העוני, ואלפי משפחות אחרות ממשיכות להתבוסס בעוניין בלי שום טיפול מערכתי בבעיה.
    הדרך היחידה לנסות ולקדם פתרון לבעיית העוני הוא באמצעות החדרת התובנה בקרב מקבלי ההחלטות שעוני אינה בעיה של פרטים, אלא בעיה של החברה בכללותה. ובשביל זה צריך לעשות בדיוק את ההפך מהאינדיבידואליזציה של העוני: צריך להסביר בדיוק איך זו בעיה מערכתית שנובעת ממבנה המוסדות השונים בישראל, וצריך למצוא את התיקונים הדרושים ברמת המוסדות כדי לשפר את המצב. למשל, אכיפה של חוקי שכר מינימום. למשל, חיוב במתן זכויות סוציאליות לעובדי קבלן (כלומר, אפקטיבית, ביטול הסטטוס של עובדי קבלן). למשל, השוואת שכרן של נשים לשכרם של גברים. אפשר להתחיל מזה שהמעסיק הגדול ביותר במדינה – המדינה עצמה – לא תעסיק עובדי קבלן בשכר מזעזע, לא תלין את שכרם של עובדיה ותדאג להם לפנסיה ראויה. כך אפשר לפתור את בעית העוני – באמצעות היישרת עיניים לבעיה האמיתית וחיפוש פתרונות מתוך תפיסה מערכתית. לא על ידי הפגזת האזרח בתמונות מכמירות לב שיגרמו, בטווח הקצר, להתגייסות למען אותם פרטים, ובטווח הארוך להפיכת ליבם של האזרחים לגס בכל סוגיית העוני.

    עכשיו את יכולה שום לספר לי איך ילד בוכה בוועדת הכלכלה יביא למזור לבעיותיו.

    (וכמובן שלא עסקתי בכלל בנלוזות שבחשיפה ציבורית כזו של ילד, המניפולציה הרגשית הזולה הכרוכה בכך, והנזק הנפשי ארוך הטווח שיכול להגרם לו כתוצאה מהחוויה).

  5. יפה נ. says:

    דובי, כיוון שהקמתי וניהלתי שתי ועדות כנסת קבועות וניהלתי גם ועדות אחרות, אספר לך שנהגתי להזמין לישיבות הוועדות בנושאים השונים אזרחים שהבעיות נגעו לחייהם. אותם אזרחים הצליחו להצביע על כשלים של פקידים ונורמות שגורמות להם המשך הסבל. לדוגמה בישיבות הוועדה למלחמה בסמים נהגתי לזמן הורים למכורים לסמים. הם סיפרו על סבלם כהורים, על סבל אשת המכור וילדיו, על הסבל מול הרשויות השונות, הביטוח הלאומי ומשרד הרווחה שתפקידם לסייע הן במתן קיצבה, הן בסידור גמילה בארץ או בחו”ל והן בטיפול במשפחה בעת מאסר ההורה; וכן בתי המשפט והמשטרה האוכפת את החוקים ומביאה למאסר מכורים (אשר חלקם מבצעים עבירות פליליות שונות) וסוחרי סמים, ועוד. חברי הכנסת ופקידי הרשויות שמעו בישיבות במקובץ את תלונות המשפחות וכך ניתן היה להגיע לתחילתם של תהליכים נכונים להסדר גמילה מסמים, למתן קיצבה הולמת למחיית משפחת המכור, לשיקומו וטיפול בכל נושאי הרווחה הנוגעים לו ולמשפחתו. זו רק דוגמא אחת מיני רבות. תאמין שפתרון הבעיות מתחיל במשפחה הבודדת ובילד הרעב, מבלי להמתין עד שכלל הבעיות של כולם תפתרנה, דבר שגוזל זמן יקר של הסובלים מהבעיה. עדות אזרחים המתקיימים מתחת לקו העוני, יכולה אולי לזרז יצירת פתרונות נכונים לבעייה ממנה סובלים כמיליון וחצי איש בישראל. תודה על התעניינותך.

  6. דובי says:

    אה, אבל בפוסט שפה את לא ביקשת להזמין אזרחים שהבעיות נגעו לחייהם, אנשים מיושבים שמושפעים מהבעיה האמורה, אבל אינם אוכלוסיית הבעיה עצמה (לא הזמנת את המכורים עצמם, אלא את הוריהם, שיכלו להצביע על בעיות בתהליכים הקיימים – ולא הזמנת אותם כדי לספר כמה רע זה להיות מכור, אלא כי יש להם היכרות אינטימית עם המערכת המטפלת במכורים). את ביקשת פה להזמין *ילדים*, שבין כה וכה אינם מסוגלים לנתח כשלים אפילו ברמה המקומית, וביקשת שיספרו כמה פעמים ביום מקרקרת להם הבטן, מה שתכל’ס לא צריך לעניין את מנסחי המדיניות כי *זה לא קשור לשום דבר*. אין לי שום דבר נגד הזמנת אזרחים עניים כדי שיספרו על ההתמודדות שלהם עם המערכת ויזהו את הכשלים מנקודת המבט שלהם. יש לי בעיה עם להזמין אנשים כדי שיספרו לח”כים שלהיות עני וחולה זה פחות כיף מלהיות בריא ועשיר.

  7. יפה נ. says:

    דובי, אני מציעה לך לקרוא גם את מאמרי “חמצן בשערך” המצוי באתר זה. יתכן שתקבל תמונה שלימה יותר על דעותי החברתיות ואולי גם תשתכנע .
    אגב, ניהלתי מספר ועדות כנסת ונהגתי לזמן ציבורים שונים לפי הנושא, לדוגמא מפוטרים ממפעל, או נשים מוכות השוהות במעונות לנשים מוכות, ועוד. תבין שמכורים לסמים קשים מקומם הנכון במוסדות לגמילה מסמים, ובריאותם ומצבם הקשה אינם מאפשרים להם להגיע ולמסור עדות בישיבות. ביקרנו גם במוסדות לגמילה מסמים, המחזה קשה. יפה

  8. דובי says:

    מממ… לא, סליחה, עדיין לא השתכנעתי (וגם לא הבנתי מה הקשר, ת’אמת).

    יצא לי להתנדב עם נגמלים מסמים, אז אני קצת מכיר את המחזה (אם כי אני בעיקר הייתי במגע עם אנשים בשלבי השיקום שלאחר הגמילה, לא בשלבים הראשונים של התהליך). עדיין לא הבנתי איך זה קשור. השאלה שלי היא פשוטה: איזה מידע יכול לתרום ילד עני ורעב לתהליך קבלת ההחלטות? כי ממה שאני קראתי פה, עושה רושם שאת חושבת שחברי הועדות ומקבלי ההחלטות חסרים איזשהו משהו רגשי, שליבם גס ולכן הם אינם מסוגלים לקבל החלטות נכונות. קשה לי לקבל את הטענה הזו, ומוזר לי שאת טוענת אותה. אז אם נסכים שחברי הכנסת חשים אמפתיה מסויימת לעניים (או לפחות לילדים העניים, אותם אי אפשר להאשים במצבם), במה תועיל הופעתו של ילד שכזה בועדת הכנסת או בטלוויזיה? והאם התועלת הזו שווה את ההשפלה והביזוי של אותו ילד בפני כל האומה, על כל הכרוך בכך?

  9. יפה נ. says:

    דובי, אין מקום לתחושת השפלה. מה יותר קשה עוני מתמשך וכרוני, או תחושת השפלה כאשר אתה מסביר את הבעיה שלך ושל ילדים אחרים במשפחות חלשות , כדי שיבינו את הבעיה ויחישו פתרונות.
    לא נורא שיש חילוקי דעות בינינו. אני מתרשמת מרגישותך והתענינותך הרבה.

  10. דובי says:

    אני מבין מדבריך שתשדירי פורנוגרפיית העוני שמפציעים מדי פעם על מרקעינו – אלו שבהם משפחות נחשפות על ילדיהן בפני מצלמות הטלוויזיה, משפילות את עצמן בפומבי על מנת לזכות ברחבי הציבור ואולי בתרומה. זה, בעצם, מה שאת מבקשת לעשות. אבל אם אי אפשר לצפות מהציבור בכללו לפתוח את הארנק בלי שידגדגו לו את בלוטות הדמע, מחברי כנסת צריך לצפות ליותר. הנתונים היבשים צריכים להספיק כדי שבעית העוני תטופל. אוי לנו אם חברי הכנסת יטפלו בבעיות כאלו באופן פרטני, על בסיס רגשי בלבד.

  11. יפה נ. says:

    דובי, עולה בדעתי שלא הצלחתי להבהיר , שהופעה של ילד בתקשורת או בוועדות הכנסת השונות, איננה מיועדת לאיסוף כספים עבור אותו ילד, אלא עבור המחשת הבעיה לטובת יתר ילדי ישראל במיגזר הסובל מחוסר בטחון תזונתי, בהיעדר דיור, במחסור מתמיד וחובות עבור הקיום הבסיסי ביותר. מי ששבע, אינו מבין את הרעב. חברי כנסת והציבור המבוסס לא היו תמיד בצד השבע, צריך לפעמים להזכיר להם את השורשים, את העם, את מיליון וחצי הישראלים החיים בחוסר בטחון תזונתי וכלכלי, בהיעדר דירה משלהם, בחובות לבנקים, בחובות בסופר ובמכולת, וכו’.
    ילד בשפתו האמיתית יכול לשכנע בסבל שלו ושל אחיו וילדים רבים אחרים ולשכנע לטפל בדחיפות בבעיית העוני בקרב החלשים בחברה. בעיתונות יש סיפורים על משפחות וילדים המושלכים לרחוב כי אינם מסוגלים לשלם שכירות, או מפגרים בתשלומי משכנתא והדירות שלהם נמכרות ע”י הבנקים למשכנתאות, על עמותות המחלקות חבילות מזון למשפחות, וגיוס כספים לטיפולים רפואיים, ועוד. יפה

  12. דובי says:

    אני הבנתי את הכוונה שלך, ואני טענתי שכשעושים פרסונליזציה לעוני, אנשים מנסים לפתור בעיות אישיות של מושאי הפרסונליזציה, ולא את בעיית העוני כבעיה חברתית. לכן אני חושב שמה שאת מנסה לקדם הוא בדיוק ההפך ממה שנדרש – לא להפוך את העוני לפרטים עם פרצופים, אלא להרחיב את התפיסה שלו לבעיה מבנית בחברה הישראלית, שדורשת פתרון רחב היקף.

  13. יפה נ. says:

    מה שאמרת נכון שזו בעיה מבנית בחברה הישראלית שדורשת פתרון רחב היקף.
    מה לעשות שעד כה הפתרונות הדרושים לא הגיעו, ולא נראה באופק שמישהו מהמחליטנים שם את פתרון הבעיה בראש מעייניו ופעילותו ומביא פתרונות אמיתיים לבעיות הציבור הגדול המתקיים מתחת לקו העוני.

השאר תגובה

* מסמנת שדה חובה




*תוכן התגובה