לפרטים נוספים

“חמצן בשערך” / מאת יפה נקר*

מאמר אורח מאת יפה נקר

חמצן בשערך

פרשנים כלכליים, עיתונאים, אישים, פקידים משתמשים תדירות במושג “תרבות עוני” ומתכוונים לאותו מיגזר של יותר ממיליון וחצי עניים החיים בישראל, המתפרנסים בעיקר מקיצבאות המוסד לביטוח הלאומי, מהבטחת הכנסה, קיצבאות ילדים, דמי אבטלה קצרי-מועד, קיצבאות נכות, זיקנה, חד-הוריות, משפחות גדולות במיגזר החרדי ובמיגזר הערבי, הזקוקות גם להנחות בארנונה במקום מגוריהם, המקבלות סיוע מהעמותות לנזקקים ומקבלות סלי מזון בחגים ויתר ימות השנה.

חלקם עובדים-עניים ששכרם נמוך אפילו משכר המינימום, שמקומות עבודתם אינם מספקים להם בטחון תעסוקתי, הם חסרי מעמד קבוע וזכויות לפנסיה, חלקם עובדים בחלקי משרות בשכר לפי שעה, ללא תשלום עבור חגים ושבתות, חלקם סובלים מפיטורין לפרקים, מאי יכולת להמשיך לשלם משכנתאות שלקחו כדי לרכוש דיור  בישראל, מאי-יכולת לממן לילדיהם חינוך טוב וחוגים מעשירים, מאי יכולת כללית להתקיים ללא חובות תופחים לבנקים, לקרובים ומכרים, למשרד השיכון (בדיור הציבורי), לשוק האפור. אין להם אמצעים לפרנס את משפחתם וילדיהם ולספק למשפחתם צרכים חיוניים ובסיסיים כמו תזונה מספקת ובקביעות, לממן תשלומי מיסים שונים, תשלומי משכנתא או עלויות שכר דירה, לממן עלויות תחבורה ציבורית, חינוך לכל ילד, בריאות, טיפולי שיניים, משקפי ראיה, תרופות יקרות וטיפולים מיוחדים, ביגוד חורף והנעלה למשפחה, חימום בחורף, ריהוט וציוד, חופשה שנתית, תרבות, בילוי או בידור, במהלך שנות חייהם העמוסות בבעיות קיום קשות.

לא אחת נשמעות הערות או מבטים פוזלים של אישים, פקידי בכירים ופרשנים אודות אשה זאת או חד-הורית אחרת שהופיעו בתכנית טלויזיה או התראיינו לכתבות בעיתונות בנושא העוני ממנו סובלות משפחותיהן, ו”למרבה הפליאה” עדו על עצמן תכשיט זהב (מתנת נישואין?), או ביקשו משכנה שתלווה להם,  ומרחו על שערן מחמצן שיער ושיוו לעצמן הופעה מעודכנת כיאה לנשים צעירות. נשים אלו נחשדות כשייכות למיגזר “תרבות העוני”, כאילו אינן ממש עניות, עובדה יש חמצן בשערן, אלא מעדיפות לדבר על עוני ולראות את ילדיהן הולכים לישון רעבים יום יום במשך שנים, מונעות סנדביץ לבית-ספר, כדי לממן את חימצון שערן.  מבטי הפזילה של אותם משתתפים וצופים בתכניות טלויזיה וכתבות מצולמות, מבטאים תוכחה בוטה כנגד נשים כאלה “המעזות” להוציא עשרה שקלים לחומרי חימצון על מנת להיראות טוב יותר בהופעתן בתכנית, ועונדות תכשיט זהב, דמוי זהב, או מצופה זהב שלוו משכנה או גייסו מהעבר.

את הופעתן החיצונית המשופרת של נשות משפחות העוני מייחסים לא יותר מאשר ל”תרבות העוני” אותו מושג שהמציאו פרשנים ואישים כדי לתרץ את תופעת העוני המתגבר במיגזר גדול של למעלה ממיליון וחצי עניים בישראל, כמחציתם ילדים וקשישים עניים. העוני אשר מתרחב ללא רחם במקביל לגידול מזעזע באי-השוויון הכלכלי והחברתי בין חלקי החברה השונים בישראל, נובע ממדיניות כלכלית של העשרת החזקים על חשבון הקטנת הקיצבאות לנזקקי קיצבאות המוסד לביטוח לאומי, ביניהם ילדים במשפחות גדולות, חד-הוריות, קשישים, ניצולי שואה קשישים, מפוטרים ומובטלים, נכים וחולים כרוניים.

נחוץ רק להרים את הראש ולראות את המגדלים הפורחים עם דירות היוקרה שצצו בישראל בשנים האחרונות, לעומת יותר ממיליון וחצי אנשים נזקקים העומדים בתורים לקבל סל מזון מן העמותות ולהשתתף בסדר ציבורי, מוותרים על תרופות וצרכים בסיסיים אחרים, מטעמי מחסור ולא מבחירה. כמיליון וחצי אזרחים חלקם מאויימים בעוני מתמיד  ובקשיים חמורים כמו פינוי ברוטלי מדירות בדיור הציבורי בשל חובות למדינה, או פינוי מדירותיהם ע”י הבנקים למשכנתאות בשל פיגור בתשלומי המשכנתא, מהיעדר יכולת להמשיך ולשלם את תשלומי המשכנתא, במצבים של פיטורין של אחד ההורים או שניהם. (זכור סיפור הפינוי של אם וילדיה מדיור ציבורי והשלכת חפציהם למדרכה, ונהג מונית מכפר ערבי המציע להם מגורים וקיום בבית משפחתו. שם הם עדיין מתגוררים מהיעדר פתרון של משרד השיכון וויתור על חובות העבר. ומקרים נוספים).

המבטים המאשימים והביקורת המכוונת אל נשות משפחות העוני המופיעות לעתים בתכניות פומביות, באים בעיקר מקרב אישים ואנשים אשר שיער נשותיהן מחומצן וצבוע ותסרוקותיהן הטובות והיקרות ממומנות לעתים ע”י כספי מדינה או משכר בכירים, כמו גם תלבושותיהן ונעליהן היקרות. יתר הציבור אינו חושב שאשה המשתדלת להיראות נאה ומושכת בהתאם לגילה, גם אם היא ענייה ונזקקת, תעשה זאת על חשבון מזון לילדיה כמו שאינם סוברים כי המדינה רשאית  להסיר את אחריותה לממן ולכלכל את ילדי ישראל ולסייע לאוכלוסיה החלשה, כמוה קיימת גם במדינות מפותחות אחרות, אך שם היא זוכה לטיפול המדינה, לא כנדבה אלא כחלק מאחריות החברה והמדינה לחלשים והחולים ולאלה שלא הצליחו להשיג קיום בתנאי שפע.

אז סיכמנו, נשים רוצות להיראות טוב גם כשהן עניות ונאבקות לכלכל את ילדיהן, והמדינה צריכה לסייע לבעלי המשפחות החלשות לכלכל את משפחותיהן כי לכך נועדו בין השאר, המיסים הגבוהים שהציבור משלם וכספי הביטוח הלאומי. הקיצבאות הן המטרה לשמה קיים המוסד לביטוח לאומי, אין זו נדבה, אלא ביטוח שאזרח משלם כאשר הוא משתכר וביכולתו לשלם, ואחר שמקבל כאשר הוא זקוק.  מנהיגות נבחנת בעיקר ביחס הנכון לציבור החלש, הציבור החזק לא זקוק לעזרה.

 

* יפה נקר כיהנה בין היתר כמנהלת הוועדה למעמד האישה בכנסת.

תגיות:
 

תגובות ל: ““חמצן בשערך” / מאת יפה נקר*”

  1. גל says:

    יפה הבכיינית הרבה זמן לא שמענו את הקיטורים שלך

  2. צפורה אור-טל says:

    ליפה , יישר כוח על כתבתך הנפלאה המורה על רגישותך הרבה לאוכלוסיה החלשה

  3. יפה נקר says:

    אל המכונה גל.
    האם אתה מוצא ענין וחשיבות למאמרי המדבר על הפערים החברתיים-כלכלייים במדינה?
    אשמח אם תזדהה.

  4. יפה נקר (תגובת הקורא זאב) says:

    יָפֶה, יָפָה !
    נהניתי והזדהיתי.
    יישר כוח !
    זאב

השאר תגובה

* מסמנת שדה חובה




*תוכן התגובה