לפרטים נוספים

על מעמדה של הכנסת בעתירות לפסילת חוקים

מאמר מאת ח”כ מיכאל איתן

השר מיכאל איתן

בשנת 2005 בעת חקיקת חוק הנזיקין האזרחיים תיקון מספר 7 כיהנתי כיו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. החוק נועד להגן על המדינה מפני תביעות סרק של פלשתינים שטענו שהם נפגעו מפעולות של כוחות הביטחון בעת המלחמה באינתיפאדה השניה.

חשוב להדגיש כי מקובל בכל העולם שנזקים הנגרמים במהלך פעילות מלחמתית אינם מחייבים את המדינה באחריות לפיצויים וכל צד מפצה את נפגעיו. כך נפגעי הטרור הישראלים מפוצים על ידי המדינה, ואילו הפלסטינים שנפגעו בעת הפעילות המלחמתית של צה”ל בשטחי הרשות – היו אמורים להיות מפוצים על ידי הרשות הפלסטינית שכוחותיה היו מעורבים בפעילות טרור נגד אזרחי ישראל וחייליה.

אולם בניגוד לישראל הפלסטינים התעלמו מהצורך לפצות אזרחים שנפגעו במהלך פעילות מלחמתית מבלי שהיו צד לוחם, והעדיפו לפצות רק את הטרוריסטים שנפצעו או נהרגו לרבות בני משפחותיהם של המחבלים המתאבדים. כך נוצר מצב שהאזרחים הפלסטינים שלא היו מעורבים בפעילות טרור הציפו בתביעות של מאות מילוני שקלים את  בתי המשפט בישראל.

יש לציין כי לפלסטינים אין כל זכות חוקית על פי המשפט הבין לאומי או המשפט הישראלי לתבוע את המדינה בנזיקין בבתי המשפט בישראל, אולם פרקליטי המדינה לא הערימו קשיים בעניין זה, ולא טענו מעולם טענת חוסר סמכות. ולגופן של התביעות, הפרקליטים שהופיעו בפני הוועדה הצביעו על שורה של מגבלות ואילוצים שהקשו עליהם להתגונן מפני תביעות סרק.

בעקבות גל התביעות ותגובת הפרקליטים שייצגו את המדינה, יזמה הממשלה הצעת חוק שעברה את אישורם של שני יועצים משפטיים לממשלה ושני פרקליטי מדינה, שניים מהם שופטי בית המשפט העליון כיום והגיעה לכנסת בנוסח בעייתי.

על כן נדרשתי להשקיע מאמצים מרובים, יחד עם חברי הכנסת וחברי הצוות המקצועי של הוועדה ומומחים רבים, ופעלנו מתוך רצון לאזן בין זכות הפלסטינים תושבי יהודה ושומרון לפיצויים בגין נזקים שהמדינה גרמה להם בפעילות רשלנית או זדונית של שליחיה מחד גיסא, לבין האינטרס הציבורי להגן על המדינה מפני תביעות נזיקין שנגרמו בפעילות מלחמתית נגד הטרור מאידך גיסא.

עוד בטרם יבשה הדיו על החוק שאושר, עתרו ארגונים לזכויות הפלסטינים לבית המשפט העליון שהזדרז לפסול את החוק. כשקראתי את פסק הדין נדהמתי מהקלות הבלתי נסבלת של פסילת חוקים במדינת ישראל. פסק הדין רדוד מבחינה מקצועית. בית המשפט לא טרח להעמיק בקריאת הטקסט ולא בחן את ההיסטוריה החקיקתית וגרוע מכך – בית המשפט שבדרך כלל מאפשר לכל עותר ממטולה ועד דהיישה לעתור ולטעון בפניו – קבע עקרונית כי לכנסת אין זכות טיעון בפניו.

בעקבות החלטת בית המשפט, יזמתי שתי הצעות חוק; הראשונה טיפלה בזכות העמידה של הכנסת בעתירות לביטול חוק, והיא עברה קריאה שניה ושלישית בתאריך ה-12 בפברואר 2008. בעקבות החקיקה הזו תזומן הכנסת לדיונים בבית המשפט, ותוכל להביע את עמדתה בעתירות בטרם בית המשפט יחליט על פסילת חוקים.

הצעת החוק השניה חזרה בשינויים קלים על הצעת החוק שנפסלה,  הצעת החוק הזו עברה בקריאה טרומית והממשלה הבטיחה שתקדם אף היא חקיקה שתתקן את החלטת בית המשפט ותסדיר את הנושא אולם בינתיים החקיקה הממשלתית מתעכבת.

היו מי שהתרעמו על המהלכים שיזמתי. לדידם פסיקת בית המשפט העליון שוות ערך לדבר אלוהים חיים שאין עליו עוררין. לטעמי החסידים השוטים של בית המשפט אינם מבינים דמוקרטיה מהי; מערכת של איזונים וריסונים בין הרשויות, ובמקרה שלנו פינג-פונג דמוקרטי בין החקיקה לביקורת השיפוטית. בפינג-פונג הזה בין הרשויות ההכרעה בסופו של דבר נקבעת על ידי הציבור הרחב. הציבור אומר  את דברו בקלפי בעת הבחירות, ובין בחירות לבחירות באמצעות מה שמכונה: ‘דעת קהל’.

למתעניינים בהיבטים המשפטיים של הביקורת על פסק הדין, מוצע לעיין במאמר אקדמי שפרסמתי בכתב העת המשפטי “הארת דין”.

לקריאה נוספת: פינג פונג דמוקרטי


השאר תגובה

* מסמנת שדה חובה




*תוכן התגובה