לפרטים נוספים

יורה (על הפסקת) הקסאם

להלן נאומו של חבר הכנסת מיכאל איתן מאתמול (ב’) – בהצעת סיעת הליכוד להביע אי-אמון בממשלה בשל הודעתה על כניסה למשא-ומתן בנושאי הליבה, בלא קבלת תמורה כלשהי ותוך כדי התגברותו של הטרור הפלשתיני.

“גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, הכול דיבורים. הכול ברבורים. הכול טקסים. הכול הצגות. כל מצג השווא הזה הוא אחיזת עיניים, במקרה הטוב. אין מאחוריו שום דבר רציני, והוא רק גורם נזקים. כך אני מכנה את כל ההתנהלות של הממשלה סביב המשא-ומתן על נושאי הליבה. איזה משא-ומתן יכול להיות על נושאי הליבה כאשר מנהלים אותו שני ברווזים צולעים בחסותו של ברווז צולע שלישי שהגיע לאזור? והביטוי “ברווז צולע”, לאלה שאולי לא יודעים מהו, הוא לא ביטוי מעליב. הוא כינוי למנהיג שנמצא בסוף דרכו, רמת הפופולריות שלו כבר לא כל כך גבוהה, או שהוא לא יכול לקיים את ההבטחות, כי עוד מעט הוא מסיים את תפקידו, אז עדיין הוא יכול להיראות כמו ברווז, אבל הוא לא ברווז – הוא לא יודע, הוא לא יכול לעשות שום דבר, ומתייחסים אליו בצליעה כשהוא יורד מהבמה.

חברי ממשלת אולמרט, באמצעות הנושא הזה, של שיחות הליבה – הם יודעים שלא יהיה שום דבר – אבל הם רוצים לשרוד, כאילו אנחנו באיזו תוכנית טלוויזיה בערוץ א’, ב’, ג’ או ד’, תבחרו אתם, וכל פעם יש איזה פרק הישרדות נוסף שצריך לשרוד. עכשיו המתכון הוא – בואו נקיים שיחות על נושאי הליבה. ניתן תקווה. מטבע הדברים, בני-אדם אוהבים לשמוע שהנה, עוד מעט יהיה שלום. תחזית אופטימית. מה יכול להיות? נבטיח. ניצור אשליות. הבעיה היא שבינתיים אנחנו גורמים נזקים כבדים מאוד לאינטרסים הישראליים.

אין שום סיכוי בעולם שאבו מאזן יוכל להביא אפילו שבריר של אחוז ממה שאתם מכנים הסכמה בנושאי הליבה, אלא בתנאי אחד – שאתם, ממשלת אולמרט, תסכימו לכול. והוא יבקש עוד ועוד. אין שום סיכוי בעולם שהממשלה הזאת תביא שלום. ואם יש עוד מישהו שמפקפק בכך, אני מציע לו – וגם לך, שרת החוץ ציפי לבני – לקרוא את המאמר שכתב אחמד סמיח’ ח’אלידי, חוקר פלסטיני בכיר, בעל עמדה, שהיה יועץ מדיני של הפלסטינים, והוא כותב – בתגובה על התנהלות הממשלה שלך, שרת החוץ – תשמעי – הוא אומר: מה אנחנו בכלל צריכים את כל התנאים שמעמידים לנו? תודה, אבל אנחנו בכלל לא צריכים מכם עכשיו את המדינה הפלסטינית. למה? – הוא אומר – כי קראנו שאהוד אולמרט אומר שבלי הסכמה פלסטינית לקיומה של מדינת ישראל, בלי הסכמה ומדינה פלסטינית, אין למדינת ישראל זכות קיום. היא לא יכולה להתקיים. אז הוא אומר: אם זה המצב, אם ראש ממשלת ישראל עצמו אומר שאנחנו, בהסכמתנו להקים מדינה, נותנים זכות קיום למדינת ישראל, הרי מותר לנו להעמיד תנאים. אין לנו מה למהר כל כך. והוא אומר: תודה, אבל לא, תודה. תודה על הרעיון להקים מדינה פלסטינית ועל כל הוויתורים של אולמרט, אבל זאת רק נקודת ההתחלה. והבעיה שלנו היא לא עידן אולמרט, שאנחנו יודעים שייגמר בלי שום דבר. הבעיה שלנו היא שאתם מייצרים מציאות פוליטית שמכניסה אותנו למצב קשה בהמשך.

אני שומע היטב, במה שכתב ח’אלידי – שומע את זה גם מפלסטינים אחרים – איזה נזק. איך עושים דבר כזה, איך? מה המסר לתושבי מדינת ישראל? שראש ממשלה ישראלי, במקום להילחם – ציפי ידידתי, אם מותר לי לומר ביטוי לא פרלמנטרי, שנים את ואני נלחמנו על קונספט פרגמטי. קיר הברזל. נוכל להגיע לשלום – מתי? כשהערבים יתייאשו. כשהערבים ירצו לגרש אותנו, ירצו להשמיד אותנו, אנחנו נקים קיר ברזל. ברגע שהם יתייאשו, הם יבואו למשא-ומתן אתנו, ואז נוכל גם לוותר. והסכמנו לוויתורים, אבל הסכמנו לוויתורים כשאמרנו להם: לכם לא יעזור כלום. הוויתורים באים מעמדת עוצמה, מעמדה של כוח, מאחורי קיר ברזל שאתם לא תקעקעו, וככל שתרצו לפגוע בקיר הברזל הזה, אתם עצמכם תינזקו.

והנה בא ראש הממשלה שלנו ואומר: קיומנו מותנה בכך שהפלסטינים ברמאללה ובעזה יסכימו. היו תפיסות כאלה בעבר, של “ברית שלום”, של השמאל הקיצוני.

אחר כך – מגיע נשיא ארצות-הברית לישראל. מתכנסים, קבוצה מצומצמת מאוד – ובאמת, אני מבין, וככה זה צריך להיות. התנאים היו כאלה. אני חשבתי שהוא צריך להופיע גם בכנסת, ואני מקווה שהוא יגיע גם לכנסת. יושבים בארוחה, בשבילנו זה מעמד חשוב מאוד, מגיע המשנה לראש הממשלה ויכול להגיד שם שני משפטים. שלחנו אותו – כל עם ישראל עומד מאחוריו. ומה הוא מסביר לנשיא ארצות-הברית? שהכיבוש הוא הבעיה. אני לא מבין, שלחו אותו לשם מהפרלמנט הפלסטיני? נכון, הכיבוש הוא בעיה, אבל על זה הוא צריך לדבר עכשיו? זה המסר של עם ישראל?

זה המסר של הממשלה הזאת, שכל הזמן מחפשת – במקום לדאוג לעצמנו, אנחנו כאילו חושבים שאם נדבר יפה, הפלסטינים יתרצו ויוותרו לנו על משהו. על מה הם ויתרו? על מה הם מוותרים? הם מוותרים על משהו בזה שהם יורים על שדרות? איך אתם מפסיקים את ה”קסאמים”? אל תביאו שלום. לא צריך שלום. צריך הפסקת אש.

אתם מדברים על מפת הדרכים. כאשר אהוד אולמרט מדבר כיום על נושאי הליבה, הוא פוגע במפת הדרכים. כי במפת הדרכים – את מכירה אותה בעל פה, אני לא צריך להגיד לך – הסעיף הראשון מדבר על כך שבשלב הראשון הפלסטינים מתחייבים, מייד, להפסקה בלא תנאי של האלימות, לפי הצעדים המפורטים. מדובר במאי 2003. הם צריכים לעשות משהו מייד. עד היום הם לא עשו כלום. כלום. אז אנחנו, במקום להגיד להם: זה וזה וזה – תקראו ותעשו, תקראו ותעשו – אנחנו לא אומרים להם כלום. בואו נדבר עכשיו על מה שנוח לכם. על זכות השיבה. נחליט. נביא 50,000, 100,000. מבטיחים להם כל מיני הבטחות.

את אומרת לי שזה לא נכון, אבל אני יודע מה מחלחל. אני לא בקיא במידע כמוך, מטבע הדברים, אבל כשאני שומע מנציגים פלסטינים מה הם מקבלים – אולי מכלי שני ושלישי – אני יודע מהי רמת הציפיות. אני יודע מהי רמת הציפיות, וזה גם לא משנה לי, כי אבו מאזן, גם אם יסכים על מיליון, לא מסוגל להעביר את ההחלטה הזאת. ומדובר בהשמדת מדינת ישראל. השמדת מדינת ישראל – הכרה בזכות השיבה. ואתם יכולים לקרוא לזה איחוד משפחות, ותמצאו כל מיני מלים, תגידו: אנחנו לא מכירים בזכות השיבה, אבל יבואו עשרות אלפים ככה ויבואו עשרות אלפים ככה.

אין מקום, גברתי שרת החוץ – באמת, אני לא יודע. אני לא רוצה לחלוק בפומבי את ההערכה שיש לי אלייך, אבל את יודעת יפה מאוד: המרחק בינינו ובין יכולת להגיע להסכמה על נושא הפליטים הוא מרחק של שנות דור. זה לא רלוונטי. אל תבלבלו – זה לא ילך, אנחנו לא נגיע להסכמה. בואו נטפל בבעיות הקיומיות, המיידיות. ניצור תנאים שבהם בעיות כל כך קרדינליות כמו ירושלים וכמו זכות השיבה יהיו אפשריות לדיון בכלל.

אבל אתם, מה זה מעניין אתכם בכלל? אתם אומרים: בואו נלך לשם. כמו שאהוד ברק הלך לקמפ-דייוויד; חשב שבמוח אנליטי ובמעשה מרכבה של שעונים הוא יחזור משם עם הסכם שלום שעשרות שנים – מאות שנים, זה כבר מגיע למאות שנים – לא פתרו. הוא יבוא לשם – עד היום הם לא שמעו את ברק – יבוא ברק, ייתן להם נוסחת קסם. עד היום הם לא שמעו את אולמרט. עכשיו אולמרט יביא להם נוסחת קסם איך אבו מאזן, שלא יכול היום ללכת חופשי בעזה, מפסיק את ה”קסאמים” מעזה. קודם כול נראה איך הוא מגיע לשם בכלל. איך הוא יפסיק את ה”קסאמים”? קודם כול נראה איך הוא הולך בשכם, בג’נין, בחברון, בלי אבטחה אדירה – לא מפני ישראלים; תל-אביב בטוחה בשבילו יותר מכל מקום אחר שהזכרתי. אז הוא יביא לכם שלום? הוא יביא לכם את הסחורה? שיקום אדם אחד ריאלי ויגיד לי שזה הגיוני בכלל.

אז אתם אומרים: טוב, נדבר אתו. אולי בזה שנדבר אתו ונגיד לו שבקץ כל הדורות לפלסטינים תהיה זכות להביא 50,000, 100,000 או 200,000 איש זה ייתן לו כוח. זה לא ייתן לו כלום. מה שייתן לו כוח זה שהוא יעקור את הטרור – שהוא לא רוצה; שיהיו לו אפשרויות כלכליות, שבשטח יהיו תנאים נורמליים – שאנחנו צריכים לסייע להם לקרות; שתתחיל הידברות בשטח ויתחיל שינוי המציאות. ואנחנו דורשים ותובעים דבר אחד: הפסקת ירי ה”קסאמים”. בזה צריך להתחיל ולגמור. אין דיבורים, ואין שום דבר, ויש מכות כואבות נגד. מציעים דיבורים, אבל יש מכות כואבות נגד. ולא לוותר.

אני מסיים. המשפט האחרון שלי הוא – ואני אגיד אותו בקיצור רב. אני רק אתן לו רעיונות איך אפשר לפתח. אביגדור ליברמן – לפני יותר משנה עמדתי פה וביקרתי את הצטרפותו לממשלה. עשיתי אפילו ככה, קצת גימיק כזה, אולי ליצני, ואמרתי: “ליברמן, ליברמן, צא החוצה”. כך אמרתי לו אז. והוא אמר: לא, אני רוצה – באתי בשביל חמישה דברים. רשמתי מה הם חמשת הדברים שבשבילם ליברמן נכנס לממשלה. האחד, הוא אמר, באתי להקים ועדת חקירה ממלכתית. לא קרה. השני, הוא אמר, באתי לסדר את ברית הזוגיות – שום דבר לא קרה. השלישי, הוא אמר, בתוך 30 יום יתחילו בשינוי שיטת המשטר. לא קרה. הרביעי, הוא אמר, יהיה שינוי בתוכנית המדינית. זה קרה, אבל השינוי היה לרעה. הרבה יותר גרוע מהכיוון שהוא הציע. והחמישי והאחרון, הוא אמר, אי-פינוי מאחזים. בזה הוא צדק. עד עכשיו באמת היה אי-פינוי, כי הממשלה הזאת, בכל מה שקשור באי-עשייה היא מצוינת.


השאר תגובה

* מסמנת שדה חובה




*תוכן התגובה