לפרטים נוספים

מיכאל איתן עומד על רשות הדיבור, ועל הזכות לפרטיות

 להלן נאומו של מיכאל איתן, נאום מרתק שבו הוא עומד על זכות הדיבור המגיעה לו על פי תקנון הכנסת. בהמשך נימק ח”כ איתן את הסתייגותו מהצעת החוק נתוני תקשורת שעלולה לפגוע בפרטיות האזרחים במדינה.

היו”ר דוד רותם:

חבר הכנסת מיכאל איתן, בבקשה.

מיכאל איתן (הליכוד):

יש לי עשר הסתייגויות.

היו”ר דוד רותם:

עשר דקות לכל ההסתייגויות.

מיכאל איתן (הליכוד):

לא, אני לא מסכים, מה פתאום? אני אדבר כמה שאני יכול. מה זה, קבלנות פה?

מנחם בן-ששון (קדימה):

כמה שאתה יכול? זה כתוב בספרים.

מיכאל איתן (הליכוד):

לא כמה שאני יכול כי לא רשמתי מספיק הסתייגויות. אתה יודע מה אומרים לי כשאני בא לסניפי הליכוד ואני שואל כמה זמן אני יכול לדבר, אומרים לי: כמה זמן אתה יכול לדבר אנחנו יודעים, אנחנו בעוד שעה הולכים הביתה.

היו”ר דוד רותם:

חבר הכנסת איתן, אנחנו נלך על עשר דקות לכל ההסתייגויות. בבקשה.

מיכאל איתן (הליכוד):

לא, אני לא מסכים.

היו”ר דוד רותם:

אדוני לא מסכים, אז זה מה שאדוני ידבר. אדוני יתחיל בבקשה.

מיכאל איתן (הליכוד):

לא, אני לא אדבר. אתה לא יכול לפעול נגד התקנון.

היו”ר דוד רותם:

אדוני יתחיל לדבר בבקשה.

מיכאל איתן (הליכוד):

לא, אני לא אדבר בתנאים האלה.

היו”ר דוד רותם:

אדוני לא ידבר אז אדוני יירד מהדוכן.

מיכאל איתן (הליכוד):

אתה תוריד אותי עם סדרנים בכוח. אני לא שמעתי הפרה בוטה כזאת אלא אם תסביר לי איפה כתוב בתקנון שיש לך סמכות לפגוע בזכות שלי לנמק חמש דקות כל הסתייגות.

היו”ר דוד רותם:

היתה הסכמה בין כל סיעות הבית.

מיכאל איתן (הליכוד):

לא הסכימו כל סיעות הבית. אלה הסתייגויות אישיות שלי.

גדעון סער (הליכוד):

לא היתה שום הסכמה בין סיעות הבית. זה לא עלה בשום פורום פרלמנטרי, לא בוועדת הכנסת ולא בקואליציה-אופוזיציה. פה אמר יולי אדלשטיין, כשהוא ניהל את הישיבה, ואני כיבדתי את הבקשה שלו באופן אישי לגבי ההסתייגות שלי. יש תקנון והתקנון מנדטורי.

היו”ר דוד רותם:

אדוני ידבר חמש דקות על כל הסתייגות. בבקשה.

מיכאל איתן (הליכוד):

אני מודה מאד לכבודו ובתור מחווה אני אשתדל לקצר, שלא יחשבו שיש כאן איזו מחלה.

גדעון סער (הליכוד):

מבחינה פרקטית עדיף לתת למיקי לדבר כמה שהוא ירצה אחרת זה יהיה יותר זמן.

מיכאל איתן (הליכוד):

אדוני, יושב ראש סיעת האופוזיציה הגדולה, בשלהי הוויכוח הזה, זה עניין פרלמנטרי ואסור בשום פנים ואופן להגיע למצב שבו לחבר כנסת יש זכות ומישהו מאחורי גבו מסכם שהוא ידבר פחות או יותר.

היו”ר דוד רותם:

חבר הכנסת איתן, נא להתחיל.

מיכאל איתן (הליכוד):

תודה רבה, אני מודה ליושב ראש ואני אתחיל. אולי זאת דווקא היתה הקדמה טובה לפערים שבין הצורך הקיבוצי של חברי הכנסת לסיים כעת את הדיון, כפי שהוא בא לידי ביטוי על ידי היושב ראש, לבין הצורך של חבר כנסת בודד לקום, לעלות, לומר מה אשר על ליבו, במיוחד כאשר הוא הגיש הסתייגויות להצעת חוק והוא רוצה לנמק מדוע הוא הסתייג ומדוע הוא חושב שצריך להכניס בחוק הזה תיקונים. גם הבעיה שבה אנחנו דנים דומה – מצד אחד יש צורך ציבורי כללי שרשויות אכיפת החוק, בהתמודדות שלהן מול עולם הפשע, יוכלו להשתמש בטכנולוגיות הכי חדשניות, יוכלו לאסוף מידע ויוכלו להילחם נגד הפושעים בדרך הטובה ביותר. מצד שני יש האינטרס של הפרט, שאומר: רגע אחד, אני זכאי שהפרטיות שלי תישמר.

הרי בסופו של דבר הממשלה, המשטרה ושאר משרדי הממשלה מקבלים תמיכה מהאזרחים על מנת שהאזרחים יוכלו לחיות באיכות חיים טובה. אם אנחנו משעבדים את הצרכים של הפרט למטרות – 1. ביטחון המדינה. 2. מלחמה בפשע. 3. איכות הסביבה וכו’ וכו’ וכו’, איפה נמצא הפרט בסוף? בסוף הוא יבוא ויהיה כבול בכל מיני דברים ויגידו לו: כל זה בעצם נועד לטובתך, אבל החיים שלך כבר יהפכו להיות ללא פרטיות, ללא חופש, ללא מרחב פרטי משלך. החכמה היא למצוא את האיזון הנכון, שבו מצד אחד אנחנו כקולקטיב מקיימים את המטרות הציבוריות ומצד שני נותנים לכל פרט את האוטונומיה שלו. האדם נולד עם איזושהי אוטונומיה עצמית, עם כמה סנטימטרים מסביב לגופו, שבהם הוא יכול לנוע ואף אחד לא יתערב לו ואף אחד לא ייכנס לו. בתחומים רבים הוא ישמור שם על זכותו לכל דבר ועניין. גם החוק לא צריך להיכנס לשם.

לצערי הרב, החוק שבו אנחנו דנים משתמש באמצעים פולשניים מאד לגבי נושא הפרטיות. הייתי אומר שזהו נשק בלתי קונבנציונלי בכל מה שקשור להתערבות בפרטיות של אדם. אתן את הדוגמה הבולטת ביותר באמצעים שאנחנו מעניקים לטובת העניין הציבורי – חברות הסלולר מחויבות על ידי הממשלה לרשום ולהחזיק ברשומות במחשבים את פלטי המחשב, כאשר כל סלולר משגר אות בכל מקום שבו הוא נמצא, גם אם הוא עובד וגם אם הוא לא עובד. חברות הסלולר מחויבות מכוח ההסכמים שעל פיהם הן פועלות לרשום את זה על ידי המחשב, לשמור את הרשומות ועכשיו אנחנו אומרים – גם להעביר אותן על פי דרישה למשטרה. כלומר, כל אזרח במדינת ישראל שהולך עם סלולר צריך להביא בחשבון שכל תנועותיו נמצאות בבקרה ואפשר יהיה על ידי שליפה לקבל אותן למטרות כאלה ואחרות.

ראשית, עצם התחושה לא נוחה. לא נוח לך. אני לא מכיר הרבה בני אדם שמוכנים להיות חשופים כל כמה דקות ושמישהו ירשום היכן הם היו. זה מה שנעשה בפועל, אבל אנחנו אומרים שלמען מטרות חיוניות אין לנו ברירה. מה הן המטרות שעומדות בראש סדר העדיפויות? הצלת חיי אדם. מתחת לזה – ביטחון המדינה. אחר כך – פשעים חמורים. די, נעצור כאן. מה זה, לכל מטרה שעולה על דעתו ומנסחים את זה כאן בחוק – אפילו חשד לביצוע עבירה שהיא עוון. אני יודע מה זה כשהמשטרה חושדת. היא אף פעם לא חושדת בדברים קטנים. תקראו את העיתונים, בשלב החשדות המשטרה תמיד חושדת בדברים איומים ונוראים, אבל בסוף, כשזה מגיע להגשת כתב אישום, חלק גדול בכלל לא מגיע לכתב אישום. כלומר, מדובר באנשים שלא ביצעו שום עבירה והרוב הגדול יורד ברמת החשדות.

יש כאן קצין משטרה בכיר והוא יודע את זה יפה מאד, ואני לא עושה בהזדמנות הזאת חשבון עם המשטרה. אני מדבר על מציאות. נניח לרגע אחד שאנחנו מדברים על שלב של חשדות. אתם יודעים מה? בזמן ההתנתקות עמד בחור וחילק כרוזים בכביש. באה המשטרה, עצרה אותו והיתה צריכה להצדיק את זה שעצרו ילד או נער.

אמרו –  הוא היה חשוד בהפרעה לנתיבי תנועה, עבירה שעונשה 20 שנות מאסר. היה חשוד, הוא כמובן לא הועמד על זה לדין, ולא כלום – היה חשוד. כאן אומרים על עוון – חשוד בעבירה שעונשה שנת מאסר – נותן כלי נשק אולטימטיבי, כלי נשק בלתי קונבנציונאלי, של חיפוש עם מי דיברתי, מתי דיברתי, איפה הייתי, מאיזה תחנה לאיזה תחנה עברתי באינטרנט, וכל זה יכול להינתן בגין חשד שאני ביצעתי עבירת תנועה שעונשה שנת מאסר.

מנחם בן-ששון (קדימה):

איך הגעת לאינטרנט? באיזה חוק אנחנו?

מיכאל איתן (הליכוד):

בחוק הזה יש אפשרויות. אם אתה לא ער לכך, אז אני מצטער.

מנחם בן-ששון (קדימה):

אל תצטער, תפנה.

מיכאל איתן (הליכוד):

תסתכל טוב בחוק, ותראה שיש שם אפשרויות. בניסוחים זה יכול להגיע גם לקבלת דין וחשבון על מקומות, אתרים שבהם אתה משוטט באינטרנט. ואני אומר עוד הפעם, אני לא מגן על האינטרנט בכל מחיר. האינטרנט הוא אמצעי חשוב מאוד, הוא צריך להיות מאובטח, הוא צריך לשמור על פרטיות, אבל חיי אדם יותר חשובים.  אלא מה? אני לא מוכן שאנשים יבואו ויגידו לי: תשמע, עכשיו בגלל חיי אדם, כל האינטרנט צריך להיות תחת פיקוח. למה הדברים דומים? אם יש קדושת חיי אדם, ואומרים חיי אדם זה הדבר שמעל לכל דבר אחר, אפשר לבטל גם את כלי הרכב, זו גם טכנולוגיה. כל שנה יש מאות הרוגים כתוצאה מתאונות דרכים.  האם אנשים מציעים שלא יהיו יותר כלי רכב? אומרים – נטפל בבעיה הזאת בדרכים אחרות, נשתדל בטכנולוגיה בצד החיובי שלה לנצל אותה בצורה חיובית, ונשתדל למנוע את שימושה השלילי.

יש לנו אנרגיה אטומית. אומרים שזה גם יהיה אחד הפתרונות לאיכות הסביבה בעתיד. אבל, אנרגיה אטומית יכולה להיות הדבר הכי שלילי, והכי גרוע מבחינת האדם. אנחנו אומרים נפקח על הטכנולוגיה על מנת שהיא תלך לכיוונים החיוביים, לא נבטל אותה.

וכאן אני חוזר לנושא שעל סדר-היום, ואני אשתדל לסכם את הדברים. ההסתייגות שלי, והתחושה שלי, שאנחנו חברי הכנסת אולי מראים לנו את הצד של הסכנות, ואנחנו רוצים להיות יותר זהירים. אנחנו נתנו, או לא הקפדנו מספיק על עניין הפרטיות. לא שמנו מספיק סייגים, ולא בדקנו מספיק שהאמצעים שאנחנו כן  צריכים לתת למשטרה – אני לא אומר שלא – אבל, הם צריכים להיות תחת בקרה, מוגבלים למקרים מאוד מסוימים. האיזון צריך להיות בנקודות אחרות ממה שאנחנו קבענו כאן בפסיקה.

כשראיתי שאני נמצא במיעוט, אני הצעתי לגבי דבר שנראה לי פשוט עוול – העניין של החלה לגדר עוון.   אמרו כאן חברים: מיכאל, אל תדאג. חלק גדול מהדברים יהיו באישור שופט. אתם יודעים יפה מאוד שבהאזנות סתר מידי שנה המשטרה מבקשת אצל שופטים, בערך כ-1,100, ו-1,200 בקשות להאזנות סתר. בכמה פעמים השופט דוחה? בחמישה, שישה, עד עשרה מקרים. כלומר, זה הולך אוטומאטי. קשה גם לדרוש משופט שנמצא לבד, במעמד צד אחד – בא אליו קצין משטרה ואומר לו: תשמע, זקוקים, וצריכים וטא-טא-טא, וחושדים בעבירה כזו וכזו, שהוא יגיד לו לא.  הרבה פעמים נעשה בזה שימוש בואו נגיד מוגזם. גם השופט קשה לו באותו רגע להגיד לא, אז השופטים חותמים. אני ראיתי חתימות של שופטים על האזנות סתר בלי שהיה כתוב אפילו למי, ולמה.

ג’מאל זחאלקה (בל”ד):

האם על פי החוק הזה אם המשטרה מגלה במעקב שפלוני הוא הומוסקסואל או שיש לו מאהב, והשתמשו במידע הזה כדי לסחוט אותו בדברים אחרים, האם הם יכולים להשתמש? האם הם רשאים להגיש את זה לבית המשפט – - -

מיכאל איתן (הליכוד):

אני מתנצל, חבר הכנסת זחאלקה. אני לא מרצון רע, פשוט קשה לי לשמוע אותך, וקשה לי להבין מה שאתה אומר.  אם אני מבין נכון מה שאתה שואל – בארץ אין הלכה כמו שקיימת בארצות הברית של פירות העץ המורעל. בארצות הברית כאשר מתקבלות ראיות בדרך שאינה קבילה על-פי החוק, הן אינן קבילות לחלוטין. בארץ יש לשופט שיקול דעת, והוא יכול לאשר את קבלתן. הדרך שבה הוצגו הראיות אינה מכתימה את היכולת של התביעה להשתמש בהן לצורך המשפט. בארצות הברית, זה פוסל את הראייה, אי אפשר להביא ראיה כזאת.

  אבל, אני רוצה לקראת הסיום לעשות אבחנה חשובה מאוד, כי המשטרה בדיונים אמרה: מיכאל איתן, מה אתה כל כך נזעק על העניין הזה דווקא? הרי אתה בעצמך אומר שאנחנו משתמשים בהאזנות סתר. אז גם שם אנחנו חודרים לפרטיות, אנחנו עוקבים על-ידי בלשים, גם שם אנחנו נכנסים לפרטיות. כאן אני רוצה שהציבור וחברי הכנסת ידעו את ההבדל. כאשר המשטרה צריכה לבצע האזנות סתר יש לה מגבלה גם תקציבית, וגם מבחינת האמצעים הטכנולוגיים וכוח-האדם שיכול לבצע את המשימות. ואז היא בוחרת בעצמה על-פי סדרי עדיפויות את האילוצים גם למעקב וגם להאזנות סתר.  לעומת זאת כאן, זו לחיצה על כפתור, והיא מקבלת מייד את כל הרשימות, ומידע באמצעות מחשב בהיקפים אדירים. היא יכולה לקבל מידע עם חיתוכים לכל מיני כיוונים.

אמרו – הם רוצים להקים מאגר מידע. אני שאלתי – קחו את האינפורמציה בשאילתות ישירות למחשבים שונים, למה אתם צריכים לקבל מאגר מידע על מנת לעשות חיתוכים שונים? וזה ההבדל. אתם יכולים להגיש שאילתה, ולקבל תשובה. אבל אמרו: לא, אנחנו נקים מאגר מידע, מאגר מידע שיוצלב עם מאגרי מידע נוספים. ברגע שיש מאגר מידע במשטרה עם הצלבות, ועם מידע, הם יכולים להעביר את זה לרשויות חקירה אחרות. המידע הזה הולך הלאה והלאה. צריך להקפיד, ולהיות זהירים בדברים האלה לא פחות, אולי יותר מאשר באמצעים האחרים.

לסיכום, אנחנו בעידן המודרני חשופים לבעיות שאנחנו כחברי כנסת צריכים לעמוד גם על זכויות האזרח והפרט, כי הכוחות הגדולים יכולים לקבל עוצמות אדירות מהיכולות לאסוף מידע. כאן, אני לא מדבר רק על המשטרה. אנחנו כל כך מפחדים שבמשטרה יהיו ריכוזי מידע כאלה חזקים. אבל, מה עם חברות הסלולר בעצמן? מי ישגיח עליהן? אם  מהמשטרה אנחנו חוששים, מי ישגיח על על המונופולים הגדולים שהן עוצמות כלכליות שיכולים לרכז מידע ונתונים מה עשית, איפה קנית, מתי היית בסופר, איזה מצרכים, מה ההעדפות שלך, אם שולם בבנק, לא שולם בבנק, צ’קים חזרו ולא חזרו,  הסלולר שלך היה כאן ושם – ואת כל זה יש.

ונכון שזה אסור היום,  ברמה התיאורטית זה אסור על-פי החוק. אבל, גם כאן  לדעתי אנחנו מוכרחים לפעול שיהיו מנגנונים במשרד המשפטים שיוכלו לאכוף את החוקים, שיוכלו לבצע בקרות הרבה הרבה יותר אינטנסיביות ממה שיש לנו היום. אנחנו צריכים להיות ערוכים לעידן המידע, ולמהפכת המידע והטכנולוגיה לא רק בצד של קידום הטכנולוגיה, קידום המיומנויות, קידום התכנים, קידום ההשתלבות שלנו בניצול הטכנולוגיה על מנת לקדם גם את  המטרות הכלליות, וגם את הפרטיות של כל אחד ואחד, אלא צריכים להיות גם מוכנים מבחינת החובה שלנו כחברי כנסת שצריכים לאזן בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס הפרטי –  לדעת את נקודות האיזון הנכונות, והכי חשוב או לא פחות חשוב, לוודא שאכן פועלים ושומרים על הזכות לפרטיות בצד הרצון החשוב לחשוף מידע, לתת מידע, ולתת לרשויות מידע חשוב על מנת להגשים את המטרות הקולקטיביות של כולנו.

תגיות:
 

תגובות ל: “מיכאל איתן עומד על רשות הדיבור, ועל הזכות לפרטיות”

  1. דורי אליהו says:

    אתה גדול על ההתעקשות לעמוד ולדבר גם אם היושב ראש מתנגד להוספת הזמן.
    אם אפשר ואדוני יכול לעזור לי אבא שלי היה שוטר במשטרת ישראל כ-40 שנה במחנה אלנבי בירושלים בכלביה לצערנו אבא נפטר לפני כשנה ללא שהיה חולה. כמה שאני מנסה לעקוב במטה הארצי אחרי הפעולות של אבא ז”ל במשטרה או שמא ישנם תצלומים שאני יכול להשיג או כתבים שבהם אבא היה מוזכר לא עולה בידי ואפי’ לאתר הארכיון של המשטרה אני לא מצליח להיכנס אודה לאדוני אם יוכל לעזור לי.

  2. [...] מנוגדות לחוק, אלא שהתופעה של האזנות סתר לא חוקיות היא כה נרחבת ונעשית כמעט וללא ביקורת שיפוטית. אם יש מקום לחקירה, היא [...]

השאר תגובה

* מסמנת שדה חובה




*תוכן התגובה






פוסטים אחרונים

חיפוש